אדוני יושב ראש הכנסת, מכובדי השרים וחברי הכנסת, אורחי החשובים ומעל כולם - משפחתי האהובה.
אני עומד כאן היום על דוכן הנואמים של כנסת ישראל וחוזר בדמיוני 75 שנה לאחור. חוזר אל סבי ראובן כהנא זכרו לברכה ומדמיין אותו יוצא ממחבואו בחווה בהולנד לאחר שחסידי אומות העולם הכומר קורנליס מולן ואשתו אנקה העבירו אותו במשך 3 שנים ממחבוא למחבוא יוצא ממחבואו ובטוח שהוא היהודי האחרון נשאר בעולם.
אני חוזר אל סבה של סבתי הרב שמעון סופר ה' יקום דמו, נכדו של החת"ם סופר ומקים שושלת רבני ערלוי ומדמיין את רגעיו האחרונים לפני שהחזיר את נשמתו לבורא על רמפת הסלקציה באושוויץ.
אין שום דרך בעולם שבאותם רגעים הם יכלו לדמיין שכעבור 75 שנה יעמוד צאצא שלהם על בימת כנסת ישראל במדינת היהודים אחרי שירות של כמעט 30 שנה כלוחם, טייס ומפקד בצה"ל - כוח המגן של מדינת ישראל והעם היהודי.
בדקות הקרובות לא אדבר על הנושאים שארצה לקדם ועל החוקים שארצה לחוקק. ברגעים אלו אני מבקש לתאר את עולם הערכים ממנו אני מגיע ובשמו ארצה לפעול כל עוד אזכה לשרת את אזרחי המדינה.
עולם הערכים שלי נשען על שתי רגליים מוצקות ויציבות.
הרגל הראשונה היא הרגל היהודית. רגל זו מחוברת בשרשרת הדורות כבר מעל 3,800 שנה. שרשרת שהתחילה באברהם יצחק ויעקב אבות האומה, דרך צאצאי שנים עשר השבטים, שהפכו לעם עת זכו בחירותם ביציאה ממצרים. העם שקיבל את תורתנו הקדושה בסיני ומסר אותה מדור לדור עד אלינו. רגלי זו נטועה בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה וקושרת אותי בד' אמותיה של הלכה. אני חש חובה אישית עמוקה להמשיך את השרשרת.
הרגל השנייה היא הרגל של בן תרבות המערב. אני ורבים הדומים לי נטועים בעולם זה על ערכיו, עקרונותיו ותרבותו.
שוויון, קבלת האחר השונה והזר, זכויות המיעוט, קידום מעמד האישה ועוד, הן תפיסות ערכיות המבטאות את עולם הערכים בו אני מאמין.
אני צורך תרבות מערבית – ספרות, תיאטרון וקולנוע, מתפעל מאומנות ונפעם מהתפתחות המדע והטכנולוגיה.
שתי הרגליים הללו, האוניברסאלית וההלכתית, מתנגשות לעיתים. אבל הקונפליקט הזה, מכובדי, הוא שהופך את החיים של אנשים כמוני לכל-כך מעניינים ומאתגרים.
המורכבות הזו, הסתירות הפנימיות, התנגשות הערכים ויכולת השילוב ביניהם, הן בעיני סוד כוחה ויופייה של תפיסת העולם ממנה אני בא. תפיסת עולם דינאמית, מאתגרת, רווית תהומות של ספק ופסגות של אמונה, תפיסת עולם של שילוב והכלה.
לא קל לשווק מורכבות. די קשה לארוז אותה במשפטים קצרים וקליטים. בסיסמאות.
אבל אנחנו, אנשי הציונות הדתית, לא מפחדים ממורכבות, מקונפליקטים, מדעות אחרות ואפילו ממחלוקת. כשהיא לשם שמיים אנחנו אפילו מקדשים אותה.
אז כן, אנשים כמוני לא מאמינים בכפייה, אבל משוכנעים שלמדינה שלנו חייב להיות צביון יהודי.
אנשים כמוני יודעים שאנחנו נמצאים במאבק עם תנועה לאומית שמתקשה להשלים עם קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית אבל בשום אופן לא מוכנים לחיות במדינה בה יש אזרחים שאינם שווי זכויות.
לוחמים כמוני, בעת הצורך, אוחזים בנשק ויוצאים לקרב כדי להרוג את האויב, אבל מחויבים בכל מאודם לשמור על טוהר הנשק.
אני מאמין ביכולתו, בחובתו המוסרית ובעיקר באחריותו האישית של כל אדם להפוך לאדם טוב.
אמונה זו היא הבסיס לתפיסת עולמי הפוליטית השואפת לצמצם את הנושאים בהם המדינה מעורבת ומתערבת ולהעביר את האחריות אלינו. האזרחים. אני מאמין שזו הדרך להקים כאן חברה משגשגת, חברה של אנשי אמת וחסד הלוקחים אחריות על עצמם, משפחתם, קהילתם, ארצם ועמם.
אנשים כמוני יודעים שיש ימין ויש שמאל, אבל כששיטת ההכרעה מקובלת על כולם, את ההבדלים האלה בהשקפות, את השונות הזו, אפשר וצריך לחגוג.
אנשים כמוני הם ימין אבל יודעים בכל מאודם שחברינו מהשמאל אוהבים את המדינה כמונו.
אנחנו יודעים שמדינה יהודית ודמוקרטית זו לפעמים סתירה פנימית עמוקה.
אנחנו יודעים שלהקים חברת מופת במדינת העם היהודי, היהודית והדמוקרטית, המעניקה שוויון לכל אזרחיה, זה אולי קשה ומורכב וגם אי אפשר להסביר את זה במשפט אחד, אבל אנשים כמוני יודעים שזה מה שבאנו לעשות כאן.
כבר 3000 שנה אנחנו מנסים להקים מדינה יהודית, וכל הכישלונות היו רק בגללינו. בגלל מריבות בין אחים.
ולכן אנשים כמוני יודעים שהדבר הכי חשוב שיש לנו כאן זו האחדות שלנו.
נתווכח על דמותה של הדמוקרטיה ועל אופייה של המדינה, אך חובה עליונה על כולנו לקבל את חוקיה ואת דרכי הכרעתה.
זה לא הכי טוב. זה הכי טוב שיש. בלי זה יש מלחמת אחים. בלי זה יש גלות. בלי זה יש שואה.
אני מתפלל כל יום לביאת המשיח.
מה זה המשיח הזה? לא בטוח שאני לגמרי מבין.
אבל בדבר אחד אני משוכנע. אם היינו שואלים את סבא שלי במחבוא בהולנד, ואת סבא של סבתא שלי על הרמפה באושוויץ מה זה משיח, הם בטח היו מתארים קצת ממה שיש לנו כאן היום במדינת ישראל.
ועל זה באתי לשמור.
תודה רבה.