בהסתרה שבתוך ההסתרה

בכל שנה, כשמגיע המסרון על האזכרה של בת, עולה בי מחדש הכעס על אובדנה של החברה הכי טובה, על שלוש היתומות והבעל האמיץ שנשארו לבד.

איה קרמרמן , ב' בחשון תש"פ | עודכן: 12:10

בהסתרה שבתוך ההסתרה-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

"תגיעי, זה הסוף". עשר שנים ששלוש המילים האלה חקוקות לי בראש. זה היה בבוקר יום ההולדת הלועזי שלי. נסעתי ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן לשיעור הדרכת הורים כשבעלי צלצל. אני זוכרת את הלב שלי נעצר לרגע. ממאן להאמין שזו המציאות. שזו המציאות שהשם יתברך מוכן לשאת שתהיה קיימת בעולמו. נסעתי לשם. זה באמת היה הסוף. במשך שעה חיבקתי, קראתי וידוי ונפרדתי מחברה שהייתה לי משפחה. בת. בת אור בת יהודית.

עשר שנים עברו מאז אותו יום שישי זוועתי. את כל הכוחות שלא היו לי הפניתי כדי לנסות להכין שבת, לאסוף את הילדים מהגנים, לנשום. אבל הלב שלי היה עם בעלי ועם החבר הכי טוב שלנו. הם ישבו בחדר בית החולים וספרו את הנשימות האחרונות של בת. ואז הגיע עוד טלפון. "זהו". זה היה התפקיד שלי לכתוב את מודעת האבל. כתבתי ומחקתי אלף פעמים. איך מתמצתים חיים שלמים בכמה מילים? איך מביעים במילים את הצעקה, את שברון הלב על מות אמא בגיל 36, שמשאירה אחריה שלוש בנות מתוקות ובעל אמיץ? שנים אחר כך הבנתי שבאותם רגעים יכולתי לכתוב מודעת אבל גם לחלק התמים של האמונה שלי. זה הרגע שבו חלק בתוכי נכנס בחזרה לתוך ההסתרה.

לנצח בשתי מלחמות

בשבוע שעבר קיבלתי את המסרון השנתי. אזכרה, יום שישי, במקום הרגיל. לא ייאמן. עשר שנים חלפו. בת נשארה בת 36. אנחנו, לעומתה, המשכנו לגדול ולהזדקן. כשאני מסתכלת במראה ורואה קמטוטים, בנשימה הראשונה אני מתבאסת. בנשימה השנייה אני חושבת עליה. איך היא נשארה יפה וצעירה. אני מעדיפה את הקמטוטים וכל מה שבא איתם. קמטוטים הם מתנה אם רוצים, או לפחות הרע במיעוטו. בעשר השנים שחלפו החיים הוכיחו לנו שהם חזקים וממש לא שואלים לדעתנו. המשכנו להרחיב את המשפחה, עברנו בתים וערים, חגגנו שמחות, התגעגענו ושכחנו להתגעגע. רק האינסטינקט שלי נותר כשהיה. בכל שנה, ברגע שבו אני קוראת את ההודעה על האזכרה, יוצא מתוכי זרם קללות מלאות כעס. אולי האובדן קיבל פנים אחרות. אולי הגעגוע השתנה, התעדן, אבל הכעס נותר אותו כעס. לצערי אני לא מצליחה להתנתק ממנו.

כשבת חלתה הייתי ילדת תשובה, מגלה מחדש את עולמי. עולם שבו נמצא השם יתברך כמעט באתגליא. פריחת עץ הלימונים בחצר קיבלה משמעות חדשה, כל הדלקת נרות הייתה התרוממות רוח, כל שלוק של מים שמזכה אותי בברכה ריגש אותי. לרגע לא נתתי לבשורות הקשות לייאש אותי. לא אמרנו שאין ייאוש בעולם כלל? לא אמרנו שתפילה ותשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה? לא הסבירו לנו בשיעורי התשובה שכל השערים ננעלים חוץ משער הדמעות? נעצתי את ציפורני האמונה שלי בכל משפט כזה. חשבתי שאני מסוגלת להציל אותה. הייתי בטוחה. שעות, ימים, שבועות וחודשים השם שלה היה שגור בפה שלי, בדמעות שלי. התחננתי. כמה התחננתי. לא האמנתי שהוא לא יקשיב לי. התחננתי, כל הזמן, שהכול יתהפך לטובה. בכל צעד בעולמי יכולתי לחוש בהתגלות השם מלטפת ועוטפת אותי, אבל דווקא במקום שהיה לי הכי חשוב הרגשתי שהוא מפנה לי עורף. הרגשתי שאני מצויה במלחמה כפולה. נגד הסרטן שלה שמכרסם בגופה, ונגד היצר הרע שמנסה לכלות את האמונה הטרייה שלי. בשתיהן הייתי בטוחה שאנצח.

אין מצב בלי משיח

כן, כל שנה, איך שנגמרים החגים וחוזרים לשגרה, אני מקבלת מבחן אמונה אמיתי. כמה קל להתייחד ולהתאחד עם הבורא בימי החגים, בזמנים מסוגלים לתשובה. כמה קשה להתמודד עם החיים, או כשהחיים מזכירים לך את הכאפות שהם מזמנים לך מעבר לפינה, בלי רשות. כל שנה בסנכרון כואב עם פרשת בראשית ויום הולדתי מגיע אותו סמס כואב ומעלה בי כעסים לא פתורים. כעס על המציאות שבה בת לא איתנו ולא נהנית מהילדות שלה. כעס על כך שיש עוד שלוש ילדות עם עיניים של יתומות, שנראות בול כמו העיניים שלי. אני מכירה את העיניים האלה, המבט הזה משתקף מולי יום יום במראה מגיל חמש. כעס על כך שהתפילות שלי לא התקבלו, אפילו שאני לא צדיקה ולא מסוגלת לגזור ולשנות מציאות. כעס על מפח הנפש, כי לא תמיד לתפילות יש כתובת בעולם הזה. כעס על המשיח שלא בא והעיר אותה כמו בסיפור של היפהפייה הנרדמת. הרבה כעסים שצריך אומץ או תמימות של ילדת תשובה להגיד אותם בקול. אתמול קראתי מודעה שמתזכרת על איזה יום שמסוגל לישועות: "פשוט כי אבא לא יכול להגיד לא". נחרת בוז עלתה שלא במתכוון על שפתיי. כן, אלו שמבקשות להיפתח ולהגיד את תהילתו. אולי ביום אחר אקרא את זה ואהיה יותר באמונה. אבל היום אני נמצאת בהסתרה שבתוך ההסתרה. זה לא הוא יתברך, זו אני.

אם פעם היו שואלים אותי אם יש מצב ביקום שיעברו עשר שנים מפטירתה של בת בלי שיבוא משיח, הייתי מתפוצצת מצחוק. אין מצב. הוא כאן. או ממש בדרך. אבל כל יום, בגלל שהוא מתמהמה, ההסתרה שלי גדלה. מכרסמת אותי. כמה אנשים שאיבדו אהובים אמרו "לא נורא, עוד רגע המשיח יגיע?". כמה אנשים כאלה כבר נפטרו מאוכזבים, ובן דוד עוד לא כאן. אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שאני אהיה כמוהם, אומרת מחר, אבל לעולם לא אזכה לראות את המחר הזה מגיע. מפחדת מהאפשרות שלא אדע, לעיני כל העם, שלא השתגעתי. שיש תכלית לכל הסיבוב המטלטל הזה. לכיסוי הראש, לחצאית, לברירת האורז. מפחדת ששוב לא יתקבלו תפילותיי. אבל יותר מהכול, הכי אני מפחדת שוב להיות בהסתרה שבתוך ההסתרה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

קונפי עגבניות שרי ושום בתנור
צילום: איה קרמרמן

קונפי עגבניות שרי ושום בתנור

מתכון מעולה של חברה שלי, שהיא כל כך צנועה שהיא מסרבת שאכתוב את שמה לפרגון. אז רק תדעו שאם היא לא חברה שלכם - כדאי שתתחילו להתבאס.

קונפי זה בישול בשמן על אש מאוד נמוכה, כך שהשמן לעולם לא יגיע לנקודת רתיחה. למתכון אין כמויות מדויקות אלא כמה חוקים פשוטים שצריך לעקוב אחריהם:

* יש להשתמש בעגבניות איכותיות בלבד. אם אין, תחכו עם המתכון עד שתמצאו.

* השתמשו בשמן זית איכותי.

* מצאו את הכלי הנכון, שיכיל את הירקות במדויק אבל לא יבזבז בגלל גודלו שמן מיותר.

המצרכים הדרושים:

עגבניות שרי / שיני שום קלופות / פלפל ירוק חריף / שמן זית איכותי / מלח ים גס או מלח הימלאיה / פלפל שחור / שניים-שלושה ענפי טימין או אורגנו טריים (לא יבשים בשום אופן)

למה אני לא נותנת כמויות? כי אין לדעת מה תאהבו יותר. אצלי עפו על השום.

אופן ההכנה:

מניחים את העגבניות, השום והפלפל החריף בשכבה אחת בתוך כלי שאפשר להכניס לתנור / מכסים את הירקות עד חצי גובהם בשמן זית (כן, זה הרבה שמן) / מתבלים במלח ופלפל ומניחים את ענפי התבלינים / מכניסים לתנור מחומם מראש לחום של 150 מעלות בתוכנית רגילה למשך שעה / אם מכניסים למקרר, לפני הארוחה כדאי לחמם את הסיר, כדי שהשמן יהיה חמים מעט (בשבת מגישים בטמפרטורת החדר) / אפשר לשמור את השמן הארומטי שנותר בכלי אטום במקרר למספר ימים. הוא ישמש לתיבול סלט, להכנת חביתה/ פסטה ועוד.