"התחושה הראשונה שאני מרגיש כשאני יורד מהמטוס היא גועל נפש. כל פעם מחדש יש בי צער על כך שאני נאלץ לחזור למדינה הארורה הזאת".
במילים אלו מתאר יוסף מנדלביץ' (72) את הרגע שבו התחיל המסע האחרון שלו בלטביה. אומנם זו לא הפעם הראשונה שהוא חוזר למקום שממנו ברח, אך כעת מדובר בציון חמישים שנה לאירוע ששינה את חייו.
היה זה לפני יובל בדיוק כששמו של מנדלביץ' פרץ לתודעה הציבורית, כאשר הוא וחבריו נתפסו בברית המועצות במהלך ניסיון חטיפת מטוס. הימים ימי השלטון הסובייטי, ומיליוני יהודים עדיין כלואים מאחורי מסך הברזל הקומוניסטי. קבוצת חברים מלטביה התאגדה ושכרה מטוס, כאשר סיפור הכיסוי שלהם היה נסיעה לחתונה, אך התכנון היה להשתלט על המטוס לאחר ההמראה. המטרה: ארץ ישראל. שם הקוד: מבצע חתונה.
"לא אני הייתי הטרוריסט"
אנחנו יושבים בסלון ביתו של מנדלביץ' בקריית משה הירושלמית, ימים אחדים לאחר שחזר מ"לטביה הארורה" עם חברו למחתרת בוריס מפציר. יוסף, כיום רב ופעיל ציבור, הוא מאגר בלום של סיפורים וידע אודות ברית המועצות והשיחה מתגלגלת מאליה, אבל אנחנו רוצים לשמוע דווקא על הנסיעה האחרונה.
חזרתם עכשיו ממסע שבו צילמתם סרט על התקופה ההיא. פרט לתאריך הסימבולי של חמישים שנה, מה הניע אותך לעשות זאת דווקא עכשיו?
"לפני כחצי שנה הזמינה אותי הפדרציה של קהילות יהודי רוסיה להשתתף בתוכנית שנקראת 'המגיד' - מרצים נבחרים שמסיירים ברחבי רוסיה ומעבירים הרצאות ושיעורים. כחלק מהסיבוב המתוכנן הגעתי לעיר אחת בסיביר, ויום לאחר ההרצאה שלי הופיעה בעיתון מקומי כתבה עליי. הטקסט עצמו היה ברוסית כמובן, אבל בתרגום חופשי הוא כתב 'מה בעצם מנדלביץ' עושה אצלנו? הרי הוא טרוריסט, בטח הוא בא לחמם את הפעילות האנטי ממשלתית'.
"בהתחלה מאוד כעסתי, אבל חשבתי שעדיף פשוט להתעלם מכיוון שמדובר בעיתון מקומי. הרב המקומי דווקא נלחץ ומתברר שבצדק, שכן הם פרסמו את זה גם באתר שלהם, שהיה אתר ארצי, ולאט לאט התחילו להעתיק ולהפיץ את המאמר בכל רחבי רוסיה. פתאום התחילו הפגנות מול כל מיני מוקדים יהודיים, הפגנות עם שלטים 'הרב מנדלביץ' טרוריסט' וכדומה. ההפגנות התפשטו אפילו למקומות שלא הייתי בהם. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה כשבעקבות זה ההשתתפות שלי בתוכנית 'המגיד' נקטעה באמצע".
אמרו לך בפירוש שזה בגלל הכתבה וההפגנות?
"לא אמרו בפירוש. מכיוון שהכול עדיין טרי ורגיש, אז בוא נגיד שהבנתי. אחרי שהודיעו לי שמפסיקים את ההשתתפות שלי, נסעתי למשרדים של הפדרציה והם אמרו שגורמים מסוימים פנו לקהילות והמליצו שלא להזמין אותי להרצות".
ומה היה הנימוק הרשמי של אותם גורמים?
"הם טענו שאני מדבר על נושאים אנטי פטריוטיים, מכיוון שיש סעיף בחוקה שאומר שאסור לדבר על מה שהיה בימי ברית המועצות. הטענה הרווחת ברוסיה היא שדיבורים מסוג זה נועדו לחתור תחת אושיות השלטון, ואין זה משנה אם הם נכונים היסטורית".
דווקא נשמע מובן יחסית, גם ביהדות קיים העיקרון שאין מזכירים לחוטא את עברו.
"הדוגמה לא מדויקת, מכיוון שזו לא הסיבה. הם מנסים לשדר שהמשטר הקיים הוא המשך ישיר של רוסיה המקורית והעתיקה, כאילו לא הייתה מהפיכה אלא רק אבולוציה, התפתחות טבעית. כי אם הופכים את המהפיכה לדבר לגיטימי, אנשים יתחילו לשאול את עצמם: למה שלא נעשה עוד מהפיכה? לכן המשטר, ששואף כמובן ליציבות, מאוד חושש מדיבורים על היסטוריה".
זה הלך הרוח בכל רוסיה?
"זה תלוי מחוז. הרציתי בעיר גדולה באזור מוסקבה, והרב המקומי סיפר לי שגם שם התפרסם מאמר דומה נגדי. הרב וראש הקהילה, שהוא יהודי בעל מעמד, הלכו לפ.ס.ב (הגלגול המודרני של הק.ג.ב), ואמרו: 'אתם יודעים נגד מי כותב העיתונאי הזה? מנדלביץ' קיבל את פרס הגבורה מהקרמלין. מי שכותב נגדו, הוא בעצם נגד פוטין'. אתה מבין? הכול משחק. אומנם לא פוטין בעצמו נתן לי את הפרס, אבל קיבלתי אותו לפני שנה וחצי מהרב בערל לאזאר, הרב הראשי של רוסיה, שמקורב לפוטין. בעיר הזאת האיום פעל. העיתונאי הזה יותר לא מפרסם בעיתון, הוא חשוד כאחד שרוצה לפגוע בפוטין.
"לעומת זאת, בנובה-סיבירסקה שבה התפרסמה הכתבה הראשונה יש ראש עיר קומוניסטי והלך הרוח שונה. ועדיין, מה שהעיתון ההוא עשה זו ממש האשמת שווא ואני מתכוון להגיש נגדם תביעת דיבה. על דברים כאלה אי אפשר לכתוב בלי שיש לך הוכחות. הם השחירו את פניי, לא אני הייתי הטרוריסט אלא הרוסים. הפעילות שעסקנו בה הייתה למען זכויות אדם. חופש ההגירה זו זכות בסיסית. אדם יכול לעזוב מקום שהוא לא רוצה להיות בו, תפתחו את הצהרת הזכויות ותקראו. זה שלא נתנו לנו ולמיליונים אחרים לעזוב את המדינה הזאת זה היה טרור, פשוטו כמשמעו. עכשיו הם רוצים לגלגל את ההאשמה בטרור על ההתנגדות שלי. זו הוצאת דיבה וצריך למחות על זה".
הפרסום המקומם הזה, מבחינתו, הוביל ליצירת הסרט שמשחזר את 'מבצע חתונה'. "המטרה שלי בצילום הסרט הייתה לשמר את הזיכרונות ולהראות בדיוק איזה סוג של 'טרוריסט' אני. אנחנו עסקנו שם בהפצת ספרים, בחינוך יהודי, בלימוד עברית. זה מה שעשינו. זה לא סרט שמיועד לקולנוע, זה סרט שמיועד ליוטיוב. הם לא רצו אותי על הבמה - הם יקבלו אותי בסלון, במחשב, בפלאפון".
הסרט מכוון לקהל שעדיין נמצא שם? ליהדות רוסיה?
"יוטיוב הוא בינלאומי, כולם יכולים לראות. הוא גם מדובר באנגלית, כדי שיהיה נגיש לכולם".
סיפור של עם
את בוריס מפציר (72), במאי ומפיק סרטים דוקומנטריים, אני תופס בביתו שבנס ציונה, בין צילום של סרט אחד לעריכה של אחר. בוריס הוא במאי מוערך ופורה, מנכ"ל משרד הקליטה לשעבר, וגם חבר של מנדלביץ' עוד מהתקופה הלטבית. כשהוא הרים את השפופרת ויוסף היה על הקו, הוא התגייס מיד למשימה.
כשיוסף מתקשר אליך עם הרעיון לסרט, מה התגובה הראשונה שלך?
בוריס: "ברגע שיוסף פנה אליי, היה לי ברור שבלי קשר למה אני עושה או לא עושה, אני מצטרף. האמת שאפילו חשבתי על הרעיון לפני כן, זה נראה לי מאוד טבעי".
יוסף: "ברגע שהיה לי רעיון לסרט, בוריס היה הכתובת הטבעית. גם כי פעלנו יחד והוא מכיר את הנושא היטב, וגם כי זה תחום העיסוק שלו. ובאמת, אני רק באתי והצעתי אולי נעשה, ובוריס מיד אמר יאללה".
בדרך כלל במאי הוא איש מקצוע חיצוני לסיטואציה. איך בעצם הייתה העבודה עם מישהו שהוא כל כך מעורב רגשית?
בוריס: "זה הסיפור של יוסף, נקודת המבט, החוויה, הכול שלו. זה סיפור חד סטרי, וכך זה צריך להיות, בעיניי זו הדרך והזווית הנכונה. הוא המספר מול המצלמה, אני רק המתעד. מבחינת הסרט אני לא קיים בסיפור, וכיבדתי את זה. בשבילי זה היה הכי טבעי".
יוסף: "בוריס מפציר היה שותף בהקמת ארגון הסטודנטים ובמחתרת בשנות השישים, ועברנו את כל השלב עד המעצר יחד. לכן הוא המוכשר ביותר לתפקיד הבמאי, לא רק בגלל הכישרון שלו, אלא גם בגלל היכולת לתפוס את הנקודות. כשהוא תכנן את הסרט, הוא בחר עוד בארץ עשרה קטעים מהספר שכתבתי שאפשר לקשור אותם למשהו מציאותי, מקום או בניין, והם גם מאפיינים את השלבים של התפתחות המאבק שלנו. זה הרעיון בלעשות סרט למרות שיש כבר ספר, העניין של ההמחשה. המצלמה עוברת ממקום למקום והצופה מקבל את התחושה".
בוריס: "אני חושב שיוסף הוא אישיות יוצאת דופן, ובעיניי זה משמעותי מאוד שהוא החליט לפרסם את הסיפור שלו לא רק בספר. הספר מאוד פופולרי, אגב. לפני יומיים נפגשתי עם עורך דין דתי מוערך. שוחחנו קצת והוא שאל מאיפה אני במקור ועניתי ריגה. התגובה הראשונה שלו הייתה 'אה, ריגה? מטוס'. מאיפה הוא ידע? הוא קרא את 'מבצע חתונה'.
"לפני מבצע חתונה, יוסף כתב מעין צוואה והגדיר שהניסיון הוא להגיע לארץ ישראל, לא רק לברוח מברית המועצות. אם אני לוקח את הרצף של העשייה הציונית שלו, החל מתקופת המחתרת ועד ימינו, אני חושב שזה רצף יוצא דופן בתקופה המודרנית. כמות הזמן שהוא השקיע בזה, בכתיבה, בעריכה, וכמובן העובדה שהוא ישב אחת עשרה שנה בכלא בגלל הציונות. כשמצרפים את כל זה לסיפור המטוס, מבינים שיש כאן משהו אחר".
לפני שלוש שנים יצא הסרט התיעודי 'מבצע חתונה'. הסרט זכה בפרסים והוקרן בבמות שונות. מה חדש בסרט שלכם?
בוריס: "אני לא עושה סרט, אני עושה סדרת סיפורים. המדיום אותו מדיום, אבל הגישה שונה לחלוטין. אני נותן חמישה סיפורים ספורדיים, כאשר כל אחד יכול לעמוד בפני עצמו. הם צריכים להיות נגישים גם למי שרואה חמש או שש דקות, שיהיה לו סיפור ביד. אחר כך שיראה עוד סיפור ועוד סיפור. זו הייתה ההצעה שלי, מכיוון שאנחנו מייעדים את זה מראש ליוטיוב. נכון, ביחד זה מצטבר לסרט באורך די מכובד. ונכון, הטיפול בכל סיפור היה כמו לסרט מבחינת המורכבות. אבל כל אחד עומד בפני עצמו, כשביחד הם נותנים רצף מסוים. זו אותה תקופה ואותם אנשים, אבל אין מה להשוות. הבימאית שם עשתה משהו אחד, ואני ויוסף עושים משהו אחר".
יוסף: "ראיתי קטעים מהסרט ההוא ואפילו הצטלמתי אליו, אבל הייתה ביקורת גדולה מאוד מצד החברים שהשתתפו, מכיוון שהסרט ההוא מציג מעין סיפור משפחתי, וזה לא נכון. כל המבצע הזה הוא סיפור של התנועה".
כלומר, הסרט ההוא הציג סיפור משפחתי, והסרט שלך מציג סיפור של עם?
יוסף: "אני מתמקד בפעילות המקומית שקדמה למבצע, מראה סיפורים קטנים, ואני מקווה שמהם ילמדו את הרקע, את התמונה הגדולה. הסיפורים הקצרים שצילמנו מראים שלפני חטיפת המטוס הייתה פעילות בכל שטח ברית המועצות, היו קבוצות, היה ארגון שלם שריכז את כל הפעילות. זה הדגש, חטיפת המטוס היא רק הפינאלה, איזשהו ביטוי של חשיבה משותפת לפתוח את שערי העלייה. אני יותר מראה את החלק של איך הגענו לזה בשטח, ובנוסף מדבר הרבה על אמונה בה'. הדרך שלי מהבחינה הזאת משולבת, לא רק דרך לציון וציונות, אלא הדרך לגילוי ה' ועבודת ה'".
בוריס, אני מבין מיוסף שהסרט מאוד אמוני. איפה זה פוגש אותך כאדם חילוני?
"זה הסיפור של יוסף. אומנם אני מכיר את הסיפור, ובחלקים נרחבים מהתקופה המדוברת היינו די קרובים, אבל זו הזווית שלו. אני עוסק בסרטים דוקומנטריים, זה בכלל לא קשור להאם דעתי ככה או ככה, יוסף מספר את הסיפור שלו, ואני זורם. כך זה צריך להיות".
הצעירים שהכניעו מעצמה
הסרט הוא רק עוד שלב בדרכו רבת השנים של יוסף, דרך שמורכבת ממאבק ציבורי, כתיבת ספרים והרצאות. הכול במטרה להעביר את המסר הלאומי-יהודי שלו.
"החידוש שלי היה צירוף ההתרחשות הכלל עולמית עם הפעילות שלנו. זה נושא שלא כל כך טופל, ואני מדבר על זה הרבה בכל מקום שאני נוסע אליו. חשוב לי להראות שעם ישראל הוא אור לגויים, וזה מתממש עכשיו. כשעם ישראל נלחם לעלות לארץ ישראל, הוא הביא איתו את הגאולה גם לעמים אחרים. הדוגמה הקלאסית היא ברית המועצות. כל המשטר הדיקטטורי המכוער שם התמוטט בגלל לחץ כבד למען זכויות האדם של היהודים, לחץ מהעולם בכלל ויהודי העולם בפרט.
"ברית המועצות התמוטטה בסוף שנות השמונים", הוא מזכיר, "למה? בגלל הלחץ העולמי הגדול בנושא זכויות אדם. לחץ שהיה כרוך בהגבלות מסחר, בשלילת הטבות ועוד, והם הרגישו את זה חזק מאוד בכל תחום כמעט. ומה היו אותן זכויות אדם מדוברות? זכות היהודים לעלות לארץ ישראל. הזכות שלי ושל חבריי. מרשים, לא?", הוא מחייך.
12 צעירים הורידו על הברכיים את אחת המעצמות הגדולות בעולם, אין ספק שזה מרשים.
"אפשר לדבר על הרבה זכויות שהופרו שם, אבל אתה כעיתונאי יודע שבלי קייס אין על מה לדבר. והסיפור שלנו היה הקייס הזה, הדבר שכולם חיכו לו. תנועת המחאה העולמית התחילה עוד קודם, ההפגנות, הלחץ, אבל המעצר שלנו היה האקדח המעשן שהם היו צריכים".
אז מבחינתך אתה לוחם זכויות אדם כמו נלסון מנדלה באפריקה?
"בהחלט. לא בדיוק נלסון מנדלה, יותר מרטין לותר קינג עם זכויות השחורים. אגב, מרטין אפילו השתתף בעצמו בהפגנה אחת למען יהודי ברית המועצות, יש הקלטה של זה. חזק מאוד. אנשים צריכים לדעת שכל המאבק שלנו היה מכוון אומנם לנושא שלנו, אבל התוצאה הייתה כלל עולמית.
"פעם הייתי בעיר בפילדלפיה וראש העיר היה אפרו-אמריקאי. אמרתי לו: 'תדע שאת האנרגיה למאבק שלנו בברית המועצות קיבלנו מהמאבק שלכם. אנחנו ישבנו במדינה אפרורית בלי שום עתיד, ופתאום ראינו אנשים פשוטים יוצאים לרחוב, מפגינים, דורשים זכויות, והמשטר מתכופף. זה נתן לנו השראה'. לפני כן, הביאו לי מטעם העירייה מתנה ייצוגית שנקראת פעמון החירות. אחרי שהוא שמע אותי הוא שאל: 'למה נתתם לו את הפעמון הקטן? תביאו לו את הגדול'".
יש לך דוגמה מאפיינת להשפעה בינלאומית של המאבק שלכם?
"יש הרבה, אבל אחת שחרותה בי הייתה ב-1985. נתן שרנסקי היה עוד בכלא, ואני ואביטל אשתו נסענו להשתדל למענו. בכל מקום שאליו הגענו היו פעילים שאירחו אותנו, ובהולנד זה היה ארגון מהנדסי פסי רכבת למען יהודי ברית המועצות. אני זוכר שישבנו אצלם בסלון, ובמקרה באותו יום פתחו באמסטרדם נמל עם רצועת סחר חופשי לרוסיה. זה היה הישג דיפלומטי של רוסיה, ובטלוויזיה ראיינו את השגריר הסובייטי מדבר על המסחר החופשי. הוא הופיע כולו מחויך ומחויט, והשאלה הראשונה של המראיין ההולנדי הייתה מה מצב היציאה של היהודים מברית המועצות. היית צריך לראות איך השגריר החמיץ כמו לימון, שגם ביום החג שלו שואלים אותו על זה. זה מאפיין. הלחץ היה גדול מאוד".
בשליחות הרב דרוקמן והרבי מלובביץ'
כשאני שואל מתי הסרט יהיה מוכן, יוסף רק מחייך. "ייקח לנו זמן לסיים", הוא אומר, "הכול בהתנדבות. בוריס לא מקבל כסף, אני בוודאי לא מקבל כסף, רק משלם. משלם לצלמים, משלם על טיסות. אספתי תרומות בשביל הסרט". מנדלביץ' מסביר כי לא ניסה לפנות לסיוע של קרנות הקולנוע בישראל, כי להבנתו "בישראל תומכים בקולנוע מסוג אחר, אני לא חושב שהייתי מוצא איזה מפיק או תורם שהיה מוכן להשקיע בזה. עשינו מה שהיה אפשר לעשות, נסענו לשם על חשבוננו, שכרנו צלמים והסתובבנו".
מי האנשים שתרמו לסרט?
"יהודים טובים מארצות הברית".
מהקהילות הרוסיות?
"לא בהכרח. כל מיני יהודים שזוכרים את המאבק ומאוד מעריכים. אני נוסע הרבה ונפגש עם אנשים, ויש כאלו שרוצים להישאר בקשר, לסייע. יש גם פה שכן אחד, שהיה אחד מראשי המאבק בלוס אנג'לס בתור סטודנט ואז עלה ארצה, הוא גם כן עוזר. אנשים טובים. זה לא מיליארדרים גדולים. פשוט אנשים שרוצים לתמוך בפעילות הזאת, שמבינים שאני צריך לנסוע".
לאילו מדינות יצא לך להגיע?
"אנגליה, צרפת, לטביה, מולדובה, אוקראינה, קנדה ודרום אפריקה. זה נשמע כמו טיול מסביב לעולם, אבל זה ממש לא ככה. אני לא טס במחלקה ראשונה ולא ישן בבתי מלון, אני מתארח בדירות של אנשים ולרוב כמעט לא אוכל ולא ישן בגלל הג'ט לג. גם בארץ, עוד מתקופתי בחיל חינוך, אין כמעט מקום שלא הגעתי אליו".
בשביל מה אתה צריך את כל זה? נאבקתם, הקרבתם את השנים הכי יפות שלכם למען המאבק, לא הגיע הזמן קצת לנוח?
"כשהתגייסתי, באתי לרב דרוקמן וביקשתי ממנו שיכוון אותי ליחידה שבה אני יכול להועיל. הוא שלח אותי לחיל החינוך. אבל זה לא רק הוא, גם הרב משה פיינשטיין, הרבי מלובביץ' והרב צבי יהודה קוק הדריכו אותי לחלוק את הסיפור. המסר הזה שעם ישראל הוא אור לגויים הוא חשוב, והם רצו שהוא יהווה דוגמה ליהודים".
פוגע בך שאחרי כל השנים פתאום אנשים מתחילים לשכוח? שגדל פה דור חדש שבכלל לא מכיר את הסיפור?
"מה שמעניין זו התוצאה, והתוצאה היא מיליון וחצי יהודי רוסיה שעל לארץ. קורה שבאים אליי יוצאי לטביה בפרט ויוצאי ברית המועצות בכלל ומספרים לי: 'פגשנו מישהו שלא מכיר אותך'. בסדר, אז זה צריך לפגוע בי? זה נורמלי. בסך הכול זו היסטוריה, יש מי שמתעניין ויש מי שלא".
מבט זריז בשעון מגלה כי זמננו עומד להיגמר. לפניי היו אצלו שני תיכוניסטים שבאו לתחקר אותו לטובת עבודה בהיסטוריה, ואחריי יש לו עוד הרצאה, אחת מני רבות. ובכל זאת, לא נמאס לו לספר שוב ושוב, סיפור רודף זיכרון רודף סיפור. העיקר שיידעו, העיקר שהמסר יעבור.
שאלה אחרונה: כשאתה יורד מהמטוס בישראל, מה המחשבה הראשונה שעוברת לך בראש?
"אני בדרך כלל חוזר ממש לפני שבת, אז המחשבה היחידה היא להגיע כמה שיותר מהר הביתה, לעשות קניות ולעזור בבית". האמת, ממישהו שחלם על ישראל כל כך הרבה זמן ציפיתי למשהו יותר רומנטי, אבל אין מה לעשות, מתברר שגם אסירי ציון במיל' עושים ספונג'ה.