בעולמות הדמיון הספרותיים והקולנועיים, הנעת הזמן לאחור היא דרך לגיטימית לקידום העלילה. יש לא מעט דרכים יצירתיות לעשות זאת: לנסוע בדלוריאן, להשתמש במחולל זמן, להקיף את העולם בשמונים יום (שבעים ותשעה ועוד חמש דקות, אם לדייק) או פשוט לקום אתמול בבוקר. יוצרי הסרט 'מרי פופינס חוזרת' מ-2018 מנסים להזיז את מחוגי הזמן פעמיים – פעם אחת בעלילת הסרט ופעם נוספת בעצם עשייתו. השימוש העלילתי מצליח לנפק את אחת הסצנות הטובות בסרט. לעומתו, המאמץ ההפקתי נופל כמעט בכל צעד.
מה לא עשו ב'מרי פופינס חוזרת' כדי לשחזר את הקסם של 'מרי פופינס' הקלאסי מ-1964. דמויות מקבילות? יש. שירים מקבילים? יש. אבא עם שפם מגוחך? אנשים הפוכים? שילוב של דמויות חיות ומונפשות? דמות נשית שהיא חברה בארגון זכויות חברתי? יריד שמסיים את הסרט? הכול יש. לא ברור לשם מה התאמצו אנשי חברת דיסני לעבד תסריט עם עלילת המשך, אם כמעט כל פרט בסרט מועתק מהעלילה המקורית. אולי הבינו שם שרימייק במקום סיקוול יבליט עוד יותר את פערי הרמות.
עלילת ההמשכון מתרחשת 25 שנה אחרי הסרט הראשון, בלונדון של 1930, ימי השפל הגדול בכלכלה העולמית. הילדים מ'מרי פופינס', מייקל וג'יין בנקס, הם כעת אנשים בוגרים. מייקל הוא אלמן טרי ואב לשלושה ילדים, שמצבו הכלכלי מעמיד אותו בסכנת עיקול של בית המשפחה. מרי פופינס, האומנת עם המטרייה, שבסרט המקורי נענתה למודעת הדרושים של ילדי משפחת בנקס המוזנחים, נוחתת הפעם בלי הזמנה כדי לטפל בילדי בנקס החדשים. היא נעזרת בשורה של קסמים והרפתקאות בעולם האמיתי והמצויר, ובמדליק הפנסים הצעיר ג'ק, בן דמותו של ברט – הפועל והאומן הרב-תחומי מהסרט הראשון.
למען הסר ספק: מרי פופינס החדש אינו סרט רע כמו שהוא זניח וחסר השראה. ילדים עשויים ליהנות מהעלילה, בעוד המבוגרים יתענגו בעיקר על השחזור של לונדון הקודרת והיפה מפעם. אתם יודעים, מהתקופה שהיא עדיין נשלטה על ידי האנגלים. ההשוואה עם הקלאסיקה מ-1964 עושה לו עוול, אלא שהסרט עצמו זועק להשוואה כזאת. למרבה הצער, חסר בו התמהיל שהפך את הסרט הראשון להצלחה פנומנלית: בימוי קליל, שירים בלתי נשכחים, אפקטים חזותיים מרשימים (לכו תרשימו היום את קהל צופי מארוול עם אומנת שעפה באוויר) ודמויות עם שאר רוח. וכמובן, שחקנית ראשית מושלמת.
כאן מגיעה הנפילה הצפויה ביותר: אמילי בלאנט אינה ג'ולי אנדרוז. אף אחת היא לא אנדרוז, שזכתה בכל פרס אפשרי על תפקיד פופינס, אבל בוודאי לא בלאנט. הכוכבת המקורית העניקה לדמות הראשית את השילוב המושלם בין מתיקות וחביבות לקשיחות יהירה. בלאנט היא שחקנית לא רעה, אבל אין בה מתיקות, היא לא מעוררת אהדה, וגם השירה שלה לא מגרדת את קצה הציפורן של קודמתה. בלאנט קרובה אולי לחזונה הקריר של מחברת ספרי מרי פופינס, הסופרת פ"ל טרוורס. אבל אם וולט דיסני היה חי הוא לא היה מאשר את הליהוק.
גם השחקנים האחרים הם צללים חיוורים של כוכבי הסרט המקורי. הם עושים כמיטב יכולתם וכישרונם אבל לא יכולים לחפות על עיצוב דמויות לקוי. וכאן טמונה הסיבה המרכזית לכך שהקסם פג: אין בסרט קריצה. רואים את זה בעיקר בדמויות, שבסרט המקורי היו משעשעות עוד לפני שפתחו את הפה: האב המבולבל, האם הקלולסית, מנקה הארובות הממזרי והאומנת פעורת העיניים. זהו החן של הסרט המקורי, והדבר החסר ביותר בסרט ההמשך. בלעדיו זהו עוד סרט ילדים חביב ושגרתי שמשודר לא אחת על המסך הקטן בלי שלמישהו יהיה אכפת.