בידיים ריקות

השאלה מה אומרים לילדים היא שאלת השאלות, בכל סיטואציה מורכבת בחיים ובטח כשאנחנו עוסקים באובדן.

הרצון האינסטינקטיבי שלנו הוא לשמור ולהגן על ילדינו מכל רעות העולם. לא לחשוף אותם לצד האפל של החיים ולהשאירם תמימים כל עוד מתאפשר. יחד עם זאת, יש לזכור שילדינו חכמים ורגישים בצורה מופלאה. הם קשובים להתרחשויות סביבם ויודעים לקרוא בדרכם שלהם כל מבע פנים ותנועת גוף של הוריהם וקרוביהם. לעיתים נופתע לגלות עד כמה הם יודעים ומרגישים, אם נשכיל לשאול אותם ולשתפם.

ילדים שגדלים בבית שבו אמם הרה, מרגישים את השינוי במהרה גם בלי שהדבר ייאמר. כבר בגילים הצעירים נוכל לראות שינויים בהתנהגותם הקשורים לשינויים במצבה של האם. בהמשך הם גם יגלו עניין רב בבטן המשתנה. בהתאם לגילם, נבחר מה לשתף ונענה על שאלות רבות שמעסיקות אותם ביחס להיריון עצמו וביחס לאח או לאחות שיצטרפו למשפחתם.

אבל מה קורה כאשר משהו משתבש והאם יולדת תינוק מת? מה קורה כאשר ההורים שבים הביתה בידיים ריקות? מה נאמר לילדים שכל כך ציפו וחיכו, שכל כך שאלו והתעניינו? כיצד נסביר שלידה יכולה להיות גם עצובה כל כך? לצערי, אין נוסחת פלאים, אך הדבר הכי חשוב הוא להישיר מבט אל ילדינו ולשתף אותם במה שהתרחש באופן שראוי לגילם.

כשהבנתי בבדיקת דופק בחודש התשיעי להריוני שעליי להישאר בבית החולים ולהתכונן ללידה שקטה בגלל שליבו של התינוק שלי נדם, ילדיי היו די גדולים. בתי הייתה בת 12 ובני היה בן שמונה. כל ההחלטות התקבלו בתוך רגעי אימה קשים מנשוא, אך היה לי ברור שילדיי הם צד חשוב במשוואה הזאת ואי אפשר להשאירם כנעלם. היה לי חשוב שיבואו לבית החולים לפני הלידה, לראות שאני בריאה, שפחדם מהמרחק לא יקשה יותר בכך שידמיינו שאולי קרה משהו לאמם.

היה לי חשוב שנתחבק ונבכה ביחד, היה לי חשוב להקשיב ולענות לשאלותיהם: "אמא אולי כשיוציאו אותו יגלו שהוא בכל זאת חי?". היה לי חשוב להקשיב לבקשתם רגע לפני שנפרדו ממני לקראת הלידה: "אמא, בבקשה תצלמי לנו אותו", בקשה שחיזקה אצלי את ההבנה כי מבחינתם, באופן אולי הכי טבעי, תינוק הוא תינוק. גם אם הוא מת - הוא קיים, והם בדיוק כמוני ביקשו לראותו.

כששבנו הביתה מן התופת בידיים ריקות, היה לי חשוב לחבק אותם הכי חזק שאפשר, להחזיק ידיים ולהסביר להם שבתקופה הקרובה נהיה ביחד, נבכה, נתאבל, נכעס, ניתן מקום לרגשות השונים וכך לאט לאט, בקצב שיתאים לנו, נחזיר את החיים למסלולם. תוך כדי התהליך הבנתי שכל אחד צריך להתאבל בדרך שלו והדרך הנכונה איננה אחת, אלא לכל אחד מתאימה דרך משלו בהתאם לאופיו ולגילו. באופן אישי חשוב לי להראות לילדיי שהתינוק שלנו, גם אם נולד מת, הוא ילד שלנו בדיוק כמוהם ונדאג לו במותו כפי שאנו דואגים להם בחייהם.

לצערי ילדיי נחשפו לאובדן בגיל צעיר מדי. נבצר ממני להגן עליהם מפני האובדן, אך ניתנה לי ההזדמנות להגן על נפשם לאחר האובדן ולהיות שם בשבילם.

ילדים נוטים לא אחת להרגיש אשמה במצבים כאלה ונשארים לבד עם מחשבות קשות. חשוב שאנו המבוגרים נהיה מודעים לכך ונהיה שם בשבילם. לחבק, לתמוך, להקשיב ולשתף בדיוק כפי שאנו מייחלים למי שיוכל להיות שם בשבילנו ברגעים כאלה.

מיה גרונר שמאי

מטפלת באומנות, מרצה בבית הספר לחברה ואומנויות בקריה האקדמית אונו

לשאלות ומכתבים למדור: ofralax@gmail.com