לימודים במטבח - סיפור לילדים

אני רוצה לגלות לכם משהו, אבל בבקשה, תשמרו את זה בסוד! שמחתי, ממש שמחתי, לחזור ללימודים אחרי החגים.

אסתי רמתי , ב' בחשון תש"פ

לימודים במטבח
לימודים במטבח
איור: עדי דוד

אני יודעת מה אתם חושבים: בטח קרה אצל הילדה הזאת משהו נורא בחופש, כולם רבו בסוכה או משהו כזה... אבל זה לא זה. החגים היו סבבה לגמרי, באמת. הסיבה שלי הרבה יותר פשוטה - אני אוהבת ללמוד. כן, כן. יש גם ילדים כאלה. השיעורים מעניינים אותי, חשוב לי להבין ולהצליח, ואפילו את שיעורי הבית אני עושה די ברצון! בקיצור, אני חנונית על, גם אם אני מנסה להסתיר את זה ומתבכיינת כמו כולם על העומס והמבחנים. כנראה שזה גנטי. אבא שלי דוקטור לפילוסופיה, אמא שלי דוקטור למתמטיקה ורוב האחים הגדולים שלי תותחים בלימודים.

בכל אופן, כשחטפתי שפעת בשבוע הראשון ללימודים, זה היה מדכא. קינחתי את האף וחשבתי לעצמי איזה מעצבן זה שאני מפסידה בדיוק עכשיו שיעור היסטוריה עם המורה רונית. השתעלתי ותהיתי לעצמי מה לומדים עכשיו במתמטיקה. יכול להיות שהתקדמו כבר למשוואות עם נעלם אחד ואני מפסידה את כל הכיף?

"רעותי, איך את מרגישה?" שאלה אמא, שהייתה לבושה ומוכנה לצאת לאוניברסיטה. "אני ממש מצטערת שאני צריכה לעזוב אותך כשאת חולה, אבל אני לא יכולה להיעדר מהשיעור הראשון של הסמסטר...".

"זה בסדר, אמא", אמרתי, "אני מרגישה סביר. סתם מבואסת מכל הלימודים שאני מפסידה".

אמא חייכה. היא ידעה את הסוד שלי, ואמרה לי פעם שגם היא הייתה בדיוק כזאת כשהיא הייתה בבית הספר.

"לא נורא", היא אמרה, "תשלימי את זה בקלות. בינתיים את יכולה ללמוד הרבה מאוד מברכה. הזמנתי אותה לבשל לנו הבוקר".

"מברכה?!" התפלאתי. ברכה היא אישה מבוגרת שעובדת אצלנו בבית כבר שנתיים. היא מנקה ומבשלת, ולמרות שהיא מאוד חייכנית ונחמדה, לא הבנתי מה אפשר ללמוד ממנה. פעם היא סיפרה לי שהיא אפילו לא סיימה את לימודי התיכון.

"איזהו חכם, הלומד מכל אדם!" הזכירה לי אמא, נתנה לי נשיקה ויצאה לעבודה.

כך מצאתי את עצמי יושבת במטבח ולשה בצק ללחמניות. "תראי איזו לחמנייה יפה יצאה לי, ברכה!" אמרתי, "בואי נכניס את זה לתנור".

"באמת יפה", היא התפעלה, "אבל צריך לחכות קצת. ככה, רבע שעה, שיהיה תפוח ויפה. את יודעת? החיים זה קצת כמו לחמנייה... אחרי שאנחנו עושים את ההשתדלות שלנו, צריך לשבת בסבלנות ולתת לטבע לעשות את שלו! והטבע זה גימטרייה של א-לֹהים, את בטח מכירה את זה". העיניים הנבונות שלה הביטו בי.

"לא, לא הכרתי", הודיתי. ברכה נגעה בנקודה רגישה - סבלנות זה לא הקטע החזק שלי.

"אבל לפעמים החיים זה דווקא כמו שוקולד נמס", המשיכה ברכה בטון מהורהר, "צריך להיות ערניים ורגישים ולא להחמיץ את הרגע! אם מורידים מוקדם מדי הוא לא נמס טוב, ואם משאירים יותר מדי זמן על האש הוא נשרף בצ'יק. ככה אנחנו צריכים להיות ערניים למה שקורה מסביבנו. שלא נפסיד איזו מצווה מזדמנת או חברה שקרה לה משהו והיא צריכה עזרה, נכון?".

הנהנתי. נזכרתי לפתע בסיוון שביקשה לדבר איתי אתמול על משהו חשוב, ואני נפנפתי אותה כי רציתי להתכונן לבוחן בגיאומטריה. אחר כך ברכה סיפרה לי על איך שהיא גדלה במעברה, ועל אבא שלה שהיה רב חשוב במרוקו, וגם אמרה לי בשמו דברי תורה יפים.

בערב, אמא שאלה איך היה היום שלי, ואם למדתי מברכה לבשל קצת. "קצת", אמרתי, "ולא רק לבשל...".