1
כבר שלוש שנים, בכל מוצאי שבת, מקיימים אנשי השמאל הפגנות בסביבת ביתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, במטרה ללחוץ עליו להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא החתירה לטוהר המידות במערכת הציבורית היא שמניעה אותם, ולא הדאגה מפני שחיתות שלטונית היא שמוציאה אותם אל הרחוב שבוע אחר שבוע. אלמלא היה מדובר בתיקי חקירה נגד המנהיג הפוליטי הבלתי מעורער של הימין, זה שכבר עשר שנים הם משתוקקים להפיל אותו מכס ראש הממשלה ולא מצליחים, הם לא היו טורחים כל כך. ממש כשם שלא הדאגה לחוקי התכנון והבנייה מניעה את המאבק של ארגוני השמאל נגד בנייה לא מוסדרת ביישובי יו"ש, אלא הרצון הפוליטי והאידיאולוגי לפגוע בהתפתחות היישובים. רוממות שלטון החוק וטוהר המידות בגרונם, אך הפוליטיקה בידם.
די ברור שהתקדים של הפגנות בלתי פוסקות, שנועדו להפעיל לחץ ולהשפיע על הכרעתו המקצועית של הבכיר מבין שומרי הסף, לא היו עוברות בשקט אלמלא יצאו מצד שמאל של המפה הפוליטית. אילו הימין היה הראשון לארגן הפגנות כאלה, קרוב לוודאי שהייתה נמצאת עילה משפטית לאסור על קיומן. ומה שבטוח, במערכת הפוליטית הייתה קמה סערה מגובה בקמפיין תקשורתי חזק ובלתי פוסק נגד חוצפתם של המפגינים, שמחאתם הייתה מוצגת כבלתי לגיטימית. די מהר היינו שומעים על כך שליועמ"ש הוצמדה אבטחה מחשש לחייו, ודברי ביקורת שנאמרו בהפגנות היו מקוטלגים כהסתה לרצח. כעת, לאחר שמפגיני השמאל יצרו את התקדים, גם הימין יכול ליהנות ממנו.
2
במשך שלוש שנים המחנה הלאומי לא שיחק במגרש הזה. רק לאחרונה הוחל בהפגנות נגד הכוונה להעמיד לדין את ראש הממשלה. מאוחר מאוד, אולי מאוחר מדי. כבר לפני חצי שנה פרסם היועמ"ש מנדלבליט את כתב החשדות שלו, עם המלצה להעמיד את נתניהו לדין בשלושה תיקים, כולל באשמת שוחד בתיק 4000. היעדרותה של הפרקליטה המלווה את התיק, ליאת בן ארי, מפגישות השימוע האחרונות מלמדת לכאורה שהיא סמוכה ובטוחה שעמדת התביעה, המבוססת על עבודה והמלצותיה, לא תשתנה. בדרך כלל נזקק היועמ"ש לתקופה די ארוכה כדי לגבש את החלטתו הסופית לאחר שמתקיים שימוע עם פרקליטיו של איש ציבור בכיר. אבל במקרה של נתניהו יש תאריך יעד מוגדר לקבלת ההחלטה – לפני שפרקליט המדינה שי ניצן יסיים את תקופת כהונתו בדצמבר הקרוב.
האם יש טעם בהפגנות בשלב הזה? אולי. אם בעקבות הדברים שנאמרו בשימוע מנדלבליט נוטה לוותר על סעיף השוחד, ייתכן שהקול הציבורי הזה יכול לחזק אותו קמעא בהחלטתו. אבל גם אם המשחק מכור וברור שכתבי האישום לא ישתנו, יש צורך ויש ערך בהבעת אי-האמון של הציבור במערכת אכיפת החוק. חשוב שהציבור יביע את תחושותיו בעניין מסע הציד שנערך כדי להפיל באמצעות חקירות פליליות את מי שלא ניתן היה להפילו בקלפי. חשוב שברחוב צלאח א-דין יפנימו שציבור גדול מרגיש כי בפרקליטות יש מי שעושים שימוש מושחת בסמכויות האכיפה שבידיהם ומנהלים אכיפה בררנית על פי שיקולים פסולים, לא הגונים ולא מקצועיים. ניסוח אמיץ, רהוט ומדויק של התחושה הזאת אפשר היה לשמוע בדברים המסעירים והנכוחים שנשא השבוע שר המשפטים אמיר אוחנה. תתכוננו, בטח גם לו עוד יתפרו תיק.
3
יש הטוענים שבנימין נתניהו לא ראוי לכך שהציבור ייצא למענו למסע מחאה נגד מערכת המשפט. זאת משום שלאורך השנים הוא עשה מעט מאוד ואף הכשיל יוזמות לצמצום הכוח המוגזם וההטיה הפוליטית במערכת אכיפת החוק.
שתי תשובות לטענה זו.
ראשית, יש לקחת בחשבון שכמו רבים אחרים ייתכן שגם נתניהו חש מאוים על ידי מערכת אכיפת החוק ולכן היה מנוע מלטפל בה. אפילו איילת שקד, שרת המשפטים הלוחמת והמצליחה, העזה יותר לפעול ולהתבטא בתקיפות בחזית שמול בג"ץ ומערכת המשפט. אל מול אנשי הפרקליטות, מלבד העימות החזיתי מול דינה זילבר, היא בדרך כלל העדיפה להסתדר ולא להתנגש ראש בראש. המחיר היה בין השאר הסכמה לקיצוץ כנפיו של מוסד הביקורת על הפרקליטות, כשהשופטת המוערכת הילה גרסטל נאלצת לפרוש מכהונתה כנציבת הביקורת, לשמחתם של שי ניצן וחבריו שעשו הכול כדי לעקר את הכוונה להכפיף אותם לביקורת רצינית ואפקטיבית. אז אם אפילו שקד האמיצה ונקיית הכפיים חששה להתעמת עם הפרקליטות, מה לנו כי נלין על נתניהו אם החשש שיתפרו לו תיקים כבל את ידיו?
התשובה השנייה היא שאת המאבק הזה יש לנהל לא למען נתניהו, אלא למען הציבור ולמען המדינה. פרקליטות המדינה ומערכת המשפט בכלל מחזיקות בידיהן כוח מוגזם, שהופך לכוח להשחית. התיקים שנתפרו לרפאל איתן, ליעקב נאמן, לרובי ריבלין, לאביגדור קהלני ולעוד אישי ציבור ממחישים באופן מבהיל כיצד מזיזים מן הדרך את מי שאינם נוחים למערכת, תוך שימוש באכיפה טהרנית ובררנית מתוך שיקולים פוליטיים. גם בחקירות נתניהו באה הגישה הזאת לידי ביטוי, הן בעצם מסע הציד שנוהל נגדו במשך שנים במטרה למצוא משהו, והן בהפעלת חשיבה משפטית יצירתית וחדשנית לצורכי הפללה. הגישה הזאת היא שהביאה להחשבת סיקור אוהד כשוחד, צעד תקדימי שלא נעשה בעבר, וגם בהווה מופעל באופן בררני נגד נתניהו, בעוד פוליטיקאים אחרים כמו יאיר לפיד ואיתן כבל זוכים ליחס סלחני על מעשים דומים. לא רק נתניהו נפגע ממסע הציד המשפטי נגדו. נפגעת מדינת ישראל כולה, שמערכת המשפט שלה פועלת בדרכים פסולות ועקלקלות נגד ההכרעה הדמוקרטית של הציבור.
אז יכול להיות שהתעוררנו מאוחר מדי. יכול להיות שהמאבק למען נתניהו עצמו כבר אבוד. אבל אולי עוד אפשר להועיל גם לנתניהו, וגם אם לא – המאבק הציבורי למענו יוכל לפחות להועיל לנבחרי הציבור שיבואו אחריו. אם אנחנו לא רוצים שגם בעתיד ראשי המחנה הלאומי ייאלצו לבחור בין חקירה לעקירה, כדאי שנראה נוכחות בכיכר גורן בפתח תקווה. לא מדובר בהפגנת רבבות של "איש בל ייעדר", אבל טוב עשו אישים דתיים-לאומיים כמו הרב אלי סדן ודניאלה וייס שהראו שם נוכחות, וטוב יעשה הציבור הדתי-לאומי בכללותו אם לא ישאיר את הליכודניקים לבדם מתחת לאלונקה.
עזות מצ"ח
תחלואי גישת האכיפה הבררנית באים לידי ביטוי מקומם במיוחד בפרשת 14 הלוחמים מגדוד 'נצח יהודה', שהמעצר של חלקם נמשך כבר יותר משבוע.
הפרשה החלה בקטטה שפרצה בשעת לילה מאוחרת בין קבוצת חיילים שחזרו מניחום אבלים בדרום אצל חבר ליחידה ובין קבוצת צעירים בדואים. אפשר להתייחס אל המקרה הזה כאל עוד קטטה מקרית בין צעירים שלא מחייבת התערבות של רשויות החוק. אפשר גם להתייחס אליה בחומרה. קשה מאוד לקבל את העובדה שצד אחד בקטטה, הצד הבדואי, לא משלם שום מחיר, בעוד חיילי צה"ל טועמים את נחת זרועה של פרקליטות צבאית נשכנית, שעושה הכול כדי למצות כל בדל של אפשרות להעמידם לדין.
אי אפשר לקבל או להבין את המעצר הממושך והמשפיל של הלוחמים, שנלקחו לכלא באמצע משימות מבצעיות כאילו היו פושעים מסוכנים לציבור. אי אפשר להבין מדוע המעורבים הבדואים בקטטה לא נעצרו ולא נחקרו עד היום, כאילו ברור מלכתחילה שהם הצד התמים בסיפור.
אומנם הציפייה להתנהגות הולמת וממושמעת גדולה יותר כשמדובר בחיילים, אך מצד שני תקיפת חיילים בידי אזרחים היא מעשה חמור יותר מסתם קטטה בין אזרחים. מה גם שלדברי החיילים, הצעירים הבדואים אף איימו עליהם בסכין. בכל מקרה, יחס מחמיר להתנהגות לא הולמת של חיילים שייך לתחום המשמעתי, לא לתחום הפלילי. הטיפול בהפרות משמעת צריך להתקיים במסגרת היחידה ולא בבתי כלא צבאיים.
פרויקט גיוס החרדים לצה"ל הוא עדין ורגיש מאין כמותו, והצלחתו חשובה ביותר לחברה הישראלית. צה"ל לא חייב להתעלם מהפרות משמעת בגדוד החרדי, אבל הוא חייב לטפל בהן ברגישות ובמידתיות. בגדוד נצח יהודה משרתים בין השאר חיילים ששילמו מחיר כבד על החלטתם להתגייס וחלקם נותקו ממשפחתם. הגישה הדורסנית של הפרקליטות הצבאית והמשטרה הצבאית רחוקה מלעודד צעירים חרדים נוספים ללכת בדרכם.
במסגרת החידושים המרעננים שהוא מכניס בצה"ל, נראה שהרמטכ"ל אביב כוכבי צריך להתחיל לרסן את ההיפר-אקטיביות של הפצ"ר שלו.
לתגובות: eshilo777@gmail.com