מחזה מעורב על פי כללי ההלכה?

לראשונה בציונות הדתית יעלה תיאטרון דתי שחקנים ושחקניות על במה אחת. איך זה מסתדר עם ההלכה? מנהל 'אספקלריה' מסביר.

שמעון כהן - ערוץ 7 , ו' בחשון תש"פ

מתוך 'יוסילי זמיר' אספקלריה
מתוך 'יוסילי זמיר' אספקלריה
צילום: יוסי צבקר

ההצגה החדשה 'יוסילי זמיר' של תיאטרון אספקלריה מעלה לראשונה בציונות הדתית על במה אחת שחקנים ושחקניות. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מנהל התיאטרון, חגי לובר, שסיפר איך הדברים מתיישבים.

כבר בראשית הדברים מבהיר לובר כי גבולות ההלכה הם הגבולות שתמיד יעמדו לנגד עיניו של התיאטרון ובהמשך דבריו הוא מבהיר מדוע אינו חושש ממדרון חלקלק.

"נשים וגברים עובדים ביחד והדבר מקובל וקורה בכל המקומות, כך גם התיאטרון, שמתוך חוסר היכרות מתייחסים אליו כאל חוף מעורב, חוזר לחיק העבודה המעורבת. ממש כמו שדרן ושדרנים בתחנת רדיו", קובע לובר.

על החשש שמא על הבמה נוצרת מערכת קשרים אישית בין השחקנים, כזו שגדרי הצניעות ההלכתיים אינם מאפשרים אותם, גם אם הדברים אינם מופיעים בשולחן ערוך, אומר לובר כי מאז הגיע מעולם הישיבות אל התיאטרון, מזה כעשרים שנה, אכן זו הייתה התפיסה שהנחתה אותו, "לקח לי כמה שנים כדי להיות בטוח שהקשר הזה יכול להיווצר ויכול לא להיווצר, הוא יכול להיווצר בחדר מורים או במשרד מעורב. אין הבדל בין אנשים שיוצרים יחד, וזה יכול להיות יצירת אפיק חדש להשקעה בבנק, לבין יצירה משותפת של סיפור".

"אני מכבד את מי שאומר שלא אשב בישיבת צוות מעורבת או במפלגה מעורבת. מי שמקבל על עצמו להחמיר תבוא עליו ברכה אישית אבל לא בטוח שברכה ציבורית", דברי לובר הקובע כי יש לערוך הפרדה תודעתית בין המתרחש על הבמה בתיאטרון חילוני בו המגע הוא חלק מהעשייה התיאטראלית כמו גם פריצת גדרי הצניעות לבין המציאות הקיימת בעולם התיאטרון הדתי. הדברים, הוא אומר, תלויים בהכוונה ובגבולות שאנשים שמים לעצמם וגבולות אלו יכולים לבוא לידי ביטוי באופן הגיית השם, בחיוך וכו'.

לזאת מוסיף לובר ומדגיש כי אינו מציע לערב בתי ספר למשחק, "אבל שחקנים ושחקניות מקצועיים שניגשים להצגה וטקסט באופן מקצועי ונכון אין בכך יותר מהליכה של אישה לשאלה הלכתית אצל רב. אצלנו כל הקשר בין גברים לנשים הוא עדין וזהיר".

"כתבתי מאמר על כך שבמשך עשרים שנה היו או רק נשים או רק גברים על הבמה, בעוד במשרד שמעבר לקיר הכול מעורב לחלוטין והיה בו קשר בין השותפים. על הסתירה הזו לקח לנו זמן לעמוד".

ואולי הדברים יניבו מדרון חלקלק שממנו יש להיזהר? האם כתיאטרון מוביל בציונות הדתית מעסיקה את לובר האחריות למעשיהם של אחרים? על כך הוא משיב וקובע כי התפיסה העומדת בבסיס השאלה היא שתיאטרון אינו חשוב באמת ולכן לא נכון להיכנס למדרון חלקלק וכו'. "רוב הרבנים שנמנעים מלפסוק שאפשר מעורב לא נכנסים לכך כי הסוגיה לא מספיק חשובה בעיניהם. בעיניהם תרבות היא דבר שאפשר בלעדיו ולכן אין ערך בשאלות הללו. אם ברור לך שהתרבות משנה את האנשים יותר מאשר מוסדות החינוך, אם ברור לך שבמוסדות שעמלים ללמד צניעות, שיר של זמר יכול לקחת את האדם לכיוון אחר, אם ברורה לך עצמת התרבות אז אתה רואה את התרבות שווה בחשיבותה לפחות לרפואת שיניים. ביום שרבנים יבינו שתרבות זו לא מנה אחרונה אלא מנה עיקרית, לצד מנות עיקריות נוספות, הם יבינו את החשיבות וההשפעה העצומה שיש לתרבות, ויבינו שאם לא נהיה בשדה הזה יש מי שייקח את הנוער והמבוגרים למקומות אחרים, אז הם יתייחסו לנושא לפחות כמו בנק ישראל שבו מותרת עבודה מעורבת. לכן לא חושש ממדרון חלקלק שהיה לפני ויהיה אחרי".

בדבריו שב לובר ומדגיש כי עקרונות ההלכה הם המנחים את התיאטרון בכלל ואת ההצגה בפרט וכיוון שכך אין מגע בין גברים לנשים, אין חוסר צניעות, אין ריקודי נשים וכיוצא באלה.

כשנשאל אם נועץ ברבנים טרם קידום ההצגה משיב לובר בהגינות כי אמנם לא שאל באופן ממוקד על ההצגה הזו, אך ברבות השנים העלה בפני רבנים סוגיות שונות לדיון ושיחה סביב עולם התיאטרון. "אני מודה שכמות הרבנים שחושבים שתיאטרון הוא דבר חשוב ברמת רופאי שיניים היא מאוד קטנה. הרבה רבנים לא מספיק מודעים לתהליך החזרות כי הם לא היו בו, ולכן יהיה קשה לפסוק בלי להכיר. אני מתייעץ, לא שאלתי שאלה ספציפית על הצגה מעורבת אבל קראתי מה כתבו רבנים על הנושא וזה מספיק".

ועל ההצגה עצמה מספר לובר: "לפני כשנה התוודעתי לסיפור של שלום עליכם 'יוסילי זמיר', סיפור שמתאר את המתח בין מסחריות לבין אלוקיות. כלומר, יכול להיות חזן שמשמש לשם שמים וקולו מקרב אנשים, ויכול להיות חזן שנמצא בקונצנזוס אבל כל עניינו להתפרסם ולהופיע. זו שאלה שנוגעת במגוון רחב של תחומים. בסיפור הזה זה מאוד בא לידי ביטוי".

"בהצגה יש שמונה שחקנים מתוכם שתי נשים, אחותו החורגת של הילד בעל הקול מרטיט הלבבות, והשנייה היא אמו החורגת והוא חי בסביבה הזו, סביבה של עיירות יהודיות שבהן חזנות היא שיא שיאי הבילוי".

על הנכונות להשקיע אנרגיה משאבים וזמן בהצגה שיכולה בסופו של יום להניב התנגדות של רבנים או גורמים אחרים בציונות הדתית, אומר לובר "כשמאמינים במשהו וחושבים שהוא נכון, ואין לי ספק בכך שהמהלך נכון וחשוב לתקופה ובכלל, מוכנים גם להפסיד".