איילת שקד
איילת שקדPhoto by Hadas Parush/Flash90

המבוי הסתום במשא ומתן הקואליציוני, שלא באמת קיים, מספק כל כך הרבה שאלות ומעט מאד תשובות.

הפלונטר גדול. ההתבצרות של כל הצדדים טוטלית ועם כל יום שחולף הדהירה לקראת בחירות שלישיות רק הולכת ומתעצמת.

אבל נתון אחד כבר ברור היום יותר מתמיד: אבד הרוב הישראלי לסטטוס קוו הקיים בענייני דת ומדינה. גם אם נלך לעשרים סבבי בחירות, כל עוד ההרכבים הפוליטיים הנוכחים יישארו כפי שהם - התוצאה תהיה פחות או יותר זהה.

זו אינה ספקולציה. המספרים מדברים בעד עצמם. ברגע שאביגדור ליברמן ערק ממחנה הימין בשם הצלת חילוניותה של המדינה ובאותה שעה שבה בני גנץ ויאיר לפיד החליפו נדרים ערב הגשת הרשימות לכנסת ה-21 – נפל הפור. זה לב העניין ואין בלתו.

נלך רגע לתסריט הבדיוני הבא: בני גנץ ניגש לראש הממשלה ברגע חברי נדיר אחד ואומר לו שהוא מסכים לשתי בקשות הבסיס שלו: לקבל ראשון את ראשות הממשלה ברוטציה, ולהכיל את בלוק ה-55 בקואליציית האחדות. נתניהו וגנץ ירימו כוסית לחיים ויתיישבו לדבר על קווי היסוד של הממשלה הזו.

מה יהיה בקווי היסוד בממשלה הזו? האם שאלת חוק הגיוס לא תידון שם? האם סוגיית התחבורה הציבורית בשבת לא תעלה על השולחן? האם כל נושא הנישואין והגירושין לא ייפתח? ומה באשר לגיורים? ללימודי ליבה במוסדות החרדיים? האם למישהו בכלל יש ספק שלא יגעו בקווי היסוד הנוכחיים בכל הנוגע לענייני דת ומדינה? אין סרט כזה.

הנציגים החרדיים יודעים את זה יותר טוב מכל אחד אחר בזירה. הם יודעים שהם ייאלצו להגמיש עמדות ולחתוך בבשר החי. הם יודעים שברגע האמת לא יהיה מנוס מלגעת בפרות הקדושות ולשחוט כמה מהן. זה הרי חלק מהאשראי שהוענק למייצגי בלוק הימין, השרים יריב לוין וזאב אלקין. והדברים אף נאמרים בחדרים הסגורים.

בינתיים הם שותקים. כל עוד התמונה הפוליטית שרויה בערפל ונתניהו וגנץ מתקוטטים סביב שאלת 'כן ביבי, לא ביבי', או במקרה הטוב דנים מי יהיה ראשון על כס ראש הממשלה, הם זוכים לעדנה קלה, לאתנחתא זמנית, מהמבוכה הגדולה אליה ייקלעו כששעון החול יחל לתקתק.

ההבנה הזו מחדדת את האופציה הריאלית ביותר להקמת הממשלה הבאה, אופציית ממשלת הימין יחד עם אביגדור ליברמן. על הניר זה נשמע הזוי, מנותק וחסר היגיון. במיוחד לאחר הפוסט שלו הבוקר בטוויטר בו הצהיר שלא צפויה שום התגמשות מצידו בנושא דת ומדינה. ועדיין, במערכת הפוליטית מעריכים שכשהחרדים יעשו צעד אחד, ליברמן יעשה שני צעדים.

מי שמובילה את הקו הזה ומנסה ללא לאות לחבר בין הדבקים במטרה להקים את הממשלה הזו היא יו"ר הימין החדש השרה לשעבר איילת שקד. לאורך הימים האחרונים היא נפגשה עם ליברמן ועם חלק מההנהגה הפוליטית החרדית וניסתה לחבר בין הקצוות, לפשט את הטעון פישוט, להזיז קמעה את הקווים האדומים של שני הצדדים.

לא כולם בקרב שני הצדדים אהבו את הפומביות שקיבלו מאמצי התיווך. אבל כל מי שיודע מעט מתמטיקה פוליטית, כל מי שמכיר את הפערים העצומים הקיימים בין כחול-לבן הנשלטת בידי יאיר לפיד שלא מסוגל להתיישב תחת גפנו של נתניהו לבין הליכוד המונע אך ורק מהלו"ז המשפטי של האיש מרחוב בלפור, יודע שהאופציה הרעה הכי פחות והריאלית ביותר – היא אופציית ממשלת ימין עם ליברמן ותהיינה הפשרות אשר תהיינה.

אחת הבעיות הגלומות בדיאלוג עם ליברמן היא היעדר המתווך. נהרות של דם רע עוברים בין נתניהו לליברמן. כך גם בין ליברמן לדרעי, בין ליברמן לנפתלי בנט. איילת שקד היא הדמות הפוליטית המקובלת היחידה על שני הצדדים. וזו כבר נקודת פתיחה חיובית.

שקד עשתה השבוע את הצעד הראשון ברגל ימין. יש לקוות שהמרקחת הזו תבשיל בסופו של יום לממשלה ולקואליציה יציבה. והיה זה שכרה ושכר אזרחי ישראל.