קמים מתוך האפר

חמישה חודשים חלפו מהלילה שטלטל את חייה של משפחת אטלני מכוכב יעקב. יומיים לפני חג השבועות עלה בית המשפחה בלהבות, בזמן שמרבית בני הבית שהו בו. בני המשפחה יצאו ממנו אומנם בשלום, אך נותרו בלי קורת גג.

ההורים, מיכאל ושולמית, הם מראשוני היישוב כוכב יעקב ועלו לישראל מצרפת עוד כבני נוער ממניעים ציוניים. הם הקימו משפחה של 12 ילדים, שחיו חיים שוקקים בבית הגדול שבנו ביישוב. מיכאל הוא סופר סת"ם, לשולמית יש קליניקה טיפולית, ושניהם עבדו מתוך הבית שבו התגוררו. הבית, שהפך למבנה מפוחם, הותיר אותם בלי התכולה והריהוט של המשפחה, בלי חדרי העבודה על ציודם, ובלי מקום להניח בו את הראש ולהרגיש שלווה של בית. במסע של בני המשפחה לשיקום חייהם בארבעת החודשים האחרונים, שהיו מלאי תהפוכות, קשיים וגם אובדן אישי, משתפת שולמית, אם המשפחה, שהסכימה לחזור בריאיון לרגעי החרדה ששינו את עולמם.

"השריפה התרחשה ביום חמישי בלילה. כמו הרבה בתים אחרים ביישוב, גם אנחנו גרים בדו משפחתי, כשבבית הצמוד אלינו גר אבי בקומה התחתונה, ואת הקומה העליונה השכרנו לדיירים אחרים", שולמית מתארת. "באותו ערב הילדים שלי וההורים של בעלי עשו לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת בבית שלנו. אומנם באיחור של כמה ימים, אבל זאת הייתה מסיבת הפתעה נהדרת. אחרי שהמסיבה נגמרה השכבנו את הילדים הקטנים לישון, וחזרתי לבישולים לקראת השבת והחג שהיו צמודים זה לזה. באחת עשרה ורבע בערך אני שומעת צעקה מבחוץ לעזרה. אמרתי לבנות שלי שאולי כדאי לבדוק מה זה. חשבתי שכנראה אלה סתם בני נוער, אבל בכל זאת יצאנו לבדוק. בחוץ ראינו שמדובר בדיירת שלנו שיורדת בבהלה במדרגות ואומרת שהמזרן מתלקח באש והיא לא מצליחה לכבות אותו".

שולמית לא ראתה להבות יוצאות מהקומה המושכרת, אלא רק עשן קל שיוצא מהחלון. היא ובנותיה התקשרו למכבי האש ולמשטרה וביקשו שיבואו לכבות את השריפה. "זה לא נראה משהו רציני. לא נבהלתי באותו זמן. בעלי מיכאל הוא סופר סת"ם, ועבד אז בחדר העבודה שלו. לא חשבתי שיש צורך להפריע לו בכתיבה. גם את הילדים הקטנים שישנו למעלה לא הערתי. אחת הבנות שלי עלתה לקומה העליונה בבית שלנו כדי לראות האם אפשר לעזור משם לכבות את השריפה. כשהיא חזרה למטה, היא אמרה שיש שריפה גדולה וחייבים להוריד את הילדים מיד למטה, כי עוד מעט האש תיתפס גם בקירות שלנו".

מה את עושה באותו רגע?

"אני עדיין חושבת שאנחנו יכולים לנסות לכבות את האש. אמרתי לבת שלי להביא את הצינור מהגינה ושננסה לכבות את האש איתו, אבל הוא היה קצר מדי. בשלב הזה הבנתי שאנחנו בבעיה קשה יותר ממה שחשבתי. קראתי לבעלי ואמרתי לו שיש שריפה וצריך לפנות מה שאפשר מהבית. הוא מיד רץ לבית של אבי והוציא אותו משם. הערנו את הילדים והוצאנו אותם מהר ככל שיכולנו החוצה, ואז המתנו בחוץ. ידענו שמשהו עומד לקרות, ידענו שהוא בלתי נמנע וידענו שאנחנו לא יכולים לעשות כלום. התפללנו שהכבאיות יגיעו מהר ככל האפשר, אבל בינתיים המתנו בחוץ".

דקות של חוסר אונים

שש דקות בלבד חלפו משיחת הטלפון לשירותי הכבאות ועד ששולמית ראתה את הלהבות אוחזות בגג ביתה. אומנם מדובר בזמן קצר, אבל בשביל משפחת אטלני כל דקה שחלפה הייתה כנצח. "כשאני מספרת לאנשים את אירועי אותו לילה, זה נשמע להם כאילו מדובר היה בשעות על גבי שעות, אבל בפועל הכול היה מאוד מהר. מבחינתנו כל דקה הייתה כמו יום שלם, אבל במציאות קצב האירועים היה אחר לגמרי. ברגע שהלהבות הגיעו לגג, התחלנו להבין עד כמה המצב רע".

את הדקות עד לבואן של הכבאיות העבירה המשפחה בחוסר אונים מוחלט. מכיוון שאין תחנת כיבוי סמוכה לכוכב יעקב, חלפו כעשרים דקות עד שלוחמי האש הגיעו לבית משפחת אטלני. "אנשים התחילו להתקבץ סביבנו, הביטחון של היישוב הגיע למקום, ג'יפים של המשטרה, ואף אחד לא יכול לעשות כלום. כולנו עומדים ומסתכלים על השריפה ורואים חלקים מהגג נופלים וקורסים לתוך הבית הבוער. זה היה נוראי".

כשהגיעו הכבאיות הראשונות מעפרה התברר שאין להן מנוף מיוחד, שבלעדיו אי אפשר לכבות שריפה מסוג זה, מה שהוביל לכך שהיה צריך לשלוח כבאיות אחרות ממישור אדומים, עניין שלקח עוד ארבעים דקות, בזמן שעוד ועוד חלקים מהבית נשרפים. "בינתיים לוחמי האש שהיו שם ניסו לעכב את האש כמה שרק אפשר, אבל כל פעם הייתה בעיה אחרת. צינור אחד היה קצר מדי, אחר לא הצליח להתחבר לברז והשלישי לא הצליח להשתחרר".

כשהגיעו הכבאיות המתאימות, מה היה מצב הבית?

"תלוי איזה מבין הבתים. הבית של אבא שלי מחולק לשתי קומות שאין חיבור ביניהן, והשריפה הייתה בקומה העליונה. היא כולה נשרפה. כל הבנייה שם הייתה מגבס, וזה חומר שבוער במהירות. החדר שממנו פרצה השריפה היה בקיר משותף עם חדר הילדים שלנו, איפה שהם ישנו בהתחלה, והוא נשרף ראשון. כל הקומה העליונה נשרפה לחלוטין, והאש שרפה גם את המדרגות והתחילה לשרוף את הקומה התחתונה. האש נעצרה לפני שהגיעה לספרייה שלנו עם כל התמונות, כך שהזיכרונות נשארו. אבל כל השאר נשרף. הבית של אבא שלי לא נפגע מהאש, אבל הכול נהרס שם בגלל המים של הכיבוי".

בזמן השריפה, תשעה מתוך 12 ילדיהם של מיכאל ושולמית שהו בבית. אחת מהן, תהילה בת ה-12, סובלת מאוטיזם ופיגור שכלי. אחד מהילדים שלא שהו בבית בזמן השריפה משרת בפלס"ר 7 בשריון. "הכי גדולה הייתה הבת שלנו בת ה-22, והכי צעיר זה הבן הקטן בן השבע. ברגע שאנשי היישוב הבינו שיש אירוע חמור, הם מיד באו לעזור לנו. חברים שלנו לקחו אליהם הביתה את חמשת הילדים בגיל 14-7. מדובר היה בשעה שתיים לפנות בוקר. הגדולים יותר היו מוקפים בחברים שלהם שבאו לתמוך ולעזור במה שיכלו. אני לא יודעת איך היינו עוברים את הערב ההוא בלי העזרה שקיבלנו מהם".

באיזה שלב את נכנסת לבית כדי לראות מה שרד ומה לא?

"רציתי להיכנס לראות כמה שיותר מהר. הרי כל החיים שלנו שם. חיכיתי עד שהם הצליחו לכבות את כל השריפה, מה שלקח הרבה מאוד זמן, ואז שאלתי את אחד הכבאים, שהוא חבר טוב של בעלי, האם אני יכולה להיכנס ומה מצב הבית. הוא אמר שאפשר להיכנס והבית במצב טוב. אבל מצב טוב של כבאי זה לא מצב טוב של אדם רגיל. מצב טוב של כבאי זה שאין חשש שהבית יקרוס או יתלקח שוב. בשביל אדם רגיל זה לא מצב טוב. כשנכנסתי חטפתי הלם. הכול היה מלא עשן ופיח. הקומה העליונה נשרפה לגמרי, כולל כל מה שהיה בה. כל הציוד, הבגדים, הריהוט. כלום לא נשאר, וגם לא הייתה גישה לשם. בקושי הצלחתי לעמוד באותו רגע. לא יודעת למה, החלטתי שאני רוצה לקחת את האוכל שהכנתי לחג מהמקרר, וזה מה שעשיתי. אבל אני לא חושבת שהבנתי מה המשמעויות של הכול. את העובדה שאני לא יכולה יותר לעבוד בקליניקה שלי, שכל ציוד העבודה של בעלי נשרף. שאין בית".

"בית שנשרף? רק בסרטים"

"אני חושבת שרק אחרי חודש התחלתי באמת להבין שאין לי בית", משתפת שולמית במשבר שאפף אותם עם שוך הלהבות, "שהעוגן כמעט הכי חשוב שיש לאדם, נעלם לי. זה משהו שאי אפשר להבין אותו, אי אפשר לתפוס אותו. אדם יכול לחשוב על המון אסונות שעלולים לקרות לו, אבל אף אחד לא חושב שיישרף לו הבית. כל הזמן חשבתי שבית שנשרף רואים רק בסרטים, לא במציאות. בסוף זה קרה במציאות ודווקא לנו. לקח לי זמן להבין שלפחות במשך שנה אנחנו נתגלגל ממקום למקום בזמן שנתחיל לבנות מחדש".

הילדים הקטנים הבינו את מה שקרה?

"כן. הם היו שם כשהכול נשרף, הם הבינו מה קורה. אמרנו להם שהבית שבו גרנו נשרף, ועכשיו ניאלץ לגור במקום אחר. זה לא קל להם, זה לא קל לאף אחד. אבל כולם מבינים שאין לנו ברירה אלא לאסוף את עצמנו ולהתחיל מחדש. כשישבנו כולנו ודיברנו על מה שקרה, שאלתי את הילדים מה הם זוכרים מאותו לילה. כל אחד סיפר משהו אחר, זיכרון טראומטי שנצרב בו. אחת סיפרה שהיא זוכרת את החלונות בקומה העליונה מתנפצים מהאש, אחד זוכר את התקרה נופלת. כל אחד זוכר משהו אחר, וכולנו מעכלים את זה ביחד".

אבל מה עושים באותו לילה, כשאין איפה לישון?

"זה באמת היה מאוד קשה. אל תשכח שאנחנו משפחה מאוד גדולה. קודם כול, יש 11 נפשות שגרות בבית אצלנו ואת אבי מהבית ליד. בנוסף לכך, באותו לילה גם ההורים של בעלי היו אצלנו. זה היה מאוד מורכב. הרב בוצ'קו, ראש ישיבת היכל אליהו ביישוב, הציע לנו קרוונים של הישיבה, בשביל להתגורר שם עד שנמצא סידור. זה היה ממש הצלת נפשות בשבילנו. ועדיין לא הבנו מה המשמעות של לעבור לגור בקרוואן, לא הבנו שזה אומר שאין לנו בית. בהתחלה מנוע ההדחקה האנושי עבד שעות נוספות. אחר כך הבנתי שאנחנו לא גרים בצימר, וזאת הולכת להיות המציאות שלנו לפחות לשנה הקרובה".

בתוך האסון הגדול התרחשו לא מעט ניסים. הגדול שבהם, כנראה, הוא עצם העובדה ששולמית שמעה את הקריאה של הדיירת לעזרה. "אם לא הייתי שומעת אותה, כנראה שהתוצאה הייתה הרבה יותר גרועה. אחרי שהדיירת שלנו צעקה לעזרה, היא איבדה את ההכרה במדרגות למשך 24 שעות. אם לא היינו יוצאים אז ורואים אותה, לא היינו יודעים שקורה משהו עד שהיינו מתחילים להריח את העשן, ואז זה היה מאוחר מדי. היא כבר לא הייתה שורדת. זה אולי היה הנס הכי גדול באותו אירוע, אבל לאורך כל הדרך ראינו שורה של ניסים שהראו לנו שה' שומר עלינו. זה התחיל בזה שהצלחנו להוציא את כל הילדים בזמן, המשיך בזה שכל התמונות שלנו מהחיים המשותפים יחד שרדו, ועוד שורה של דברים נוספים".

"ה', אתה שרוף עלינו"

בתקופה הראשונה לאחר השריפה המשפחה עדיין התגוררה בקרוואנים של הישיבה המקומית, ובהמשך עברה לשכור בית אחר ביישוב שיכול לאכלס את כולה. "גם בזה ראינו השגחה גדולה. בערך שנה לפני השריפה נפטר תושב זקן של היישוב. מסתבר שבמשפחה שלו יש מנהג שבשנה הראשונה לא פותחים את הבית. כך יצא שאחרי חודש שהתגוררנו בקרוואנים, עברנו להתגורר בבית של אותו זקן. הכול היה שם. המשפחה הייתה מוכנה לתת לנו את כל הציוד כדי שנוכל להשתמש בו, כי לנו לא היה כמעט כלום שניצל מהשריפה. עכשיו אנחנו מתגוררים בבית הזה ומבינים שייקח זמן עד שנוכל לחזור הביתה".

באיזה שלב נמצא שיקום הבית?

"בשלב די התחלתי. קודם צריך לנקות את כל הפיח מהמקום, וזאת עבודה מאוד ארוכה. כל הבית מפוחם, וזה מצריך אנשי מקצוע. ברוך ה' אנחנו בסוף השלב הזה. אבל כשהוא יסתיים נצטרך למצוא קבלן ולבנות את הבית מחדש. יש כל כך הרבה נזק, שגם זה ייקח המון זמן".

בזמן שמשפחת אטלני מנסה לבנות את עצמה מחדש, היא חוותה אובדן נוסף. אביה של שולמית, שגר בבית לידם, נפטר בגיל 90 בערב שבת שובה. "זאת מכה קשה כל כך. זה יותר מדי טרי עדיין", היא אומרת בכאב. "אבא שלי היה חצי סיעודי, וטיפלנו בו הרבה מאוד בכל התקופה האחרונה, אבל זה ממש לא מפחית מהקושי. אפילו לא לדקה. אנשים חושבים שאם מדובר באדם סיעודי אז הרבה יותר קל להתמודד עם פטירתו, אבל זה לא ככה בכלל. האובדן הוא אותו אובדן. הורים, בכל מצב, הם עוגן לאדם, ולאבד הורה זה לאבד את אחד העוגנים שלך. וכשזה קורה סמוך כל כך לאובדן עוגן נוסף, הבית שלנו, זה הופך את ההתמודדות לקשה הרבה יותר".

מה המחשבות שעוברות בראש בזמן השבעה?

"כאב עצום על זה שהוא לא הספיק לראות את הבית החדש, שהוא לא הספיק לחזור לגור שם. נכון, הוא היה בן 90, ובסופו של דבר אף אחד לא חי לעד. אבל רציתי שהוא ירגיש סגירת מעגל ויחזור לגור במקום שהוא כל כך אהב. ואת זה הוא לא הספיק. זה כואב".

רצף כזה של אסונות בוודאי יוצר אווירה מאוד מתוחה ורגישה במשפחה.

"ברור. זה היה הכי בולט בהתחלה כשגרנו בקרוואן, ועכשיו אחרי שאבא שלי נפטר. אנחנו בית עם בני נוער, שזה גם ככה גיל לא פשוט, עם בת שסובלת מאוטיזם, שזה בפני עצמו מלא אתגרים יומיומיים. אנחנו המון נפשות שכולן נעקרו מאזור הנוחות שלהן ומהמוכר. זה יצר המון לחצים ומתחים בהתחלה. לכולם היה פיוז קצר. כל אחד התעצבן על דברים שבדרך כלל לא הפריעו לאף אחד. אבל למדנו להיות יותר סבלנים ולאט לאט התחלנו לחזור לעצמנו. ואז אבי נפטר ושוב הכול התערער. עכשיו אנחנו לומדים להתמודד מחדש וחוזרים לבנות את עצמנו".

איך למשל התמודדתם?

"אחד הדברים שעשינו היה לתלות בבית שנשרף שלט שכתוב בו 'ה', אתה שרוף עלינו'. משפט שנשמע אולי מעט ציני, אבל אנחנו ממש לא רואים אותו ככה. נכון, אנחנו לא יודעים למה ה' החליט שהבית שלנו צריך להישרף. אבל אנחנו יודעים שזה הגיע מאהבה. זה שאף אחד לא נפגע מלמד אותנו את זה".

תהליך הבנייה ייקח כאמור עוד זמן רב ויהיה רצוף קשיים. אחד מהם, העלויות הגבוהות, הוביל את המשפחה לפתוח בקמפיין הדסטארט שהצליח לגייס יותר מ-700 אלף שקלים לשיפוץ הבית. גם תושבי כוכב יעקב ממשיכים לסייע למשפחה כל העת, ושולמית מדגישה כמה הם אסירי תודה לכולם.

מפריז להרי בנימין

כשמדברים עם שולמית קשה להתעלם מהעובדה שהיא אדם מאוד אופטימי, בטוחה במאת האחוזים שמשפחתה תצליח להיבנות מחדש ולצאת מחוזקת ומגובשת עוד יותר ממה שהם כיום. הביטחון המלא הזה לא הגיע משום מקום, אלא מניסיון עבר. זאת לא הפעם הראשונה שמשפחתה של שולמית נאלצת להתמודד עם אובדן. את בעלה מיכאל הכירה בשבעה על אחותה, שנפטרה ממחלת הסרטן.

שולמית נולדה לפני 44 שנים בפריז, להורים ממשפחה אמידה. מיכאל, בן 47 כיום, גדל גם הוא בפריז, אך למרות ששניהם חיו בקהילה היהודית בעיר, הם לא הכירו זה את זה. כל אחד מהם עלה לארץ בנפרד בגיל 17, היישר לכיתה י"ב. מיכאל הגיע לישיבה התיכונית בכפר מימון, שם הייתה קבוצה גדולה של דוברי צרפתית. שולמית עלתה שלוש שנים מאוחר יותר, והלכה ללמוד באולפנה עם פנימייה.

"המעבר לישראל עשה לי רק טוב. בצרפת למדתי בתיכון יהודי מאוד תובעני. הציפייה הייתה שכל אחד יהפוך לרופא או עורך דין או משהו בסגנון. המעבר לארץ הוביל אותי למקום יותר רגוע".

ואיך ההתמודדת עם העובדה שאת נמצאת לבד בארץ?

"זה לא היה פשוט. היו הרבה רגעים שבהם הרגשתי לבד. נכון שכל הבנות היו בפנימייה, אבל זה לא היה אותו דבר. אל תשכח שזה היה לפני 27 שנה, לא כמו היום שיש ווטסאפ וסקייפ ותמיד אפשר לדבר עם המשפחה, גם אם היא נמצאת מעבר לים. הכי קשה היה בשבתות החופשיות, כשכולן הלכו הביתה למשפחה ולי זה לא היה. היו לי חברות שהלכתי אליהן מדי פעם, וכמובן שגם הלכתי לבית של גיסי. אבל לפעמים נשארתי באולפנה. יחד עם זה, שמחתי שאני בארץ".

בעודה מתמודדת עם קשיי הקליטה, אחותה שחיה בארץ נפטרה ממחלת הסרטן. במהלך השבת שבאמצע השבעה הלכה שולמית עם אחיינה לבית הכנסת, ושם פגשה את מיכאל. "הוא התארח אצל חברים שלו, ובכלל לא הכיר את אחותי ואת בעלה. במקרה נפגשנו, ומאז שמרנו על קשר. שנה אחר כך, כשסיימתי את האולפנה, התחתנו. מיד לאחר החתונה עברנו לכוכב יעקב. היינו ממש בשלבים הראשונים של היישוב. בסך הכול התגוררו כאן 80 אנשים שרק החלו להיכנס לבתי הקבע בשלב א' וב'. אנחנו נכנסנו לקרוואנים בהתחלה. לאחר כמה שנים עברנו לבית הקבע שבו התגוררנו, עד שנשרף".

הסיפור שלכם שזור בסיפור של כוכב יעקב.

"התפתחנו עם היישוב והוא לגמרי חלק מאיתנו. זה לא אותו יישוב שאליו הגענו. הוא גדל והתפתח והפך למקום מדהים. היו תקופות שחשבנו אולי לעזוב ולחפש מקום חדש, לעשות שינוי, אבל בסוף נשארנו כאן, במקום שאנחנו מרגישים בבית. מיכאל כל פעם אמר לי שלפני שעוברים דירה לגמרי, אולי כדאי לשפץ ולשנות ולעצב מחדש, ורק אם עדיין נרגיש שנרצה שינוי - נעבור. כי אם נעבור, אחרי שנה או שנתיים שוב נרגיש שאנחנו רוצים לחדש ולעבור דירה. בסוף נשארנו בבית, ואנחנו מתפללים לחזור אליו כמה שיותר מהר".