מוצאי שבת, י"ב במרחשוון תשנ"ו, התחנה המרכזית תל אביב. החבר שלי מגיע מהישיבה ואני מהבית, נפגשים במטרה להגיע לכיכר מלכי ישראל. אין אוטובוסים בגלל ההפגנה ההמונית של השמאל שמתקיימת שם באותם רגעים. אנחנו לא מתייאשים.
אם הגענו עד הלום, ניקח מונית לכיכר. גם מוניות כמעט אין, ובכל זאת אנחנו מוצאים. נכנסים פנימה ומצטופפים עם קיבוצניקית שהגיעה מרחוק, נאחזת בכלי התחבורה היחיד שמצאה, נואשת להגיע לעצרת השלום. מה אנחנו חיפשנו שם? בעיניי זו חידה עד היום. שנינו היינו שבעי הפגנות ימין בכיכרות ובצמתים. מאחורינו קילומטראז' גבוה של הפגנות נגד הסכמי אוסלו ונגד ראש הממשלה המכהן, יצחק רבין. אבל החבר שלי, שקצת אחרי זה הפך לאיש שלי, רצה לחוש את העם, להרגיש מה עובר על חלק גדול ממנו. לא משאלה כל כך טריוויאלית, אבל כשהלב מעריץ והעיניים נוצצות, נוטים לעשות גם דברים שלא כל כך מתקבלים על הדעת. זרמתי.
בדרך תהה נהג המונית על התיק הגדול שהבחור הצעיר עם הכיפה והציצית הביא איתו. גם ככה הוא חריג בנוף הנוסעים הערב. "תגיד, מה יש לך שם? חומר נפץ?". חייכנו. מצחיק. כשהגענו לכיכר החיוך נמחק.
"מה? זה גלי!"
איחרנו. הכיכר כמעט ריקה, ואנחנו דורכים על פליירים ושלטים של שלום והסכמי אוסלו. רגע אחר כך נדרכת הכיכר. קבוצת שוטרי מג"ב רצה לעבר משמרת המחאה של הימין, שלא הספיקה להתפזר. "המחסניות שלהם בהכנס", מפרשן הבחור שלי, "וזה אומר שמשהו נורא קרה. אולי פיגוע".
"ימני ירה בשמאלני", מישהו צועק פתאום ואנחנו מבולבלים. מקווים שזו זעקת סרק. דיון זוגי קצרצר מוביל אותנו למסקנה שעם איך שאנחנו נראים, כיפה וחצאית ארוכה, כדאי לנו להסתלק מהאזור כמה שיותר מהר. עולים על אוטובוס לתחנה המרכזית. כשאנחנו מגיעים אני ניגשת לטלפון הציבורי (זוכרים את המכשיר הזה?) ומתקשרת לחברה, לסגור איזה עניין. "היא לא בבית", עונה לי אביה, "אבל את יודעת שירו ביצחק רבין?". "די, דוד", אני משיבה לאבא המצחיק הזה, שהכרתי מצוין, "לא מאמינה לך, אתה תמיד עובד עליי". "הפעם זה באמת, מבטיח". הרצינות והעצב שבקולו היו סימן רע. רע מאוד.
עלינו על האוטובוס לרעננה ואיתנו יוצאי ההפגנה. תפסנו ספסל באמצע. כזה שיסתיר אותנו ואת התמיהה הגדולה. איך זה יכול להיות? איך סיפורי גדליה בן אחיקם וג'ון קנדי הגיעו אלינו, למדינת ישראל המתחדשת? כעסנו על ראש הממשלה. כעסנו מאוד. אבל ירי? מי העלה על הדעת? רק שלא יהיה דתי, רק לא מתנחל, אולי בכלל יגלו שמדובר ברקע לאומני? התפללנו תפילת שווא. הלב קיווה, אבל הפרטים זלגו מהרדיו אל האוזניים, מטפטפים טיפות רעל ושוקעים בתודעה. היורה הוא אדם דתי, מתנחל. אנחנו מתכווצים. בעצם לא מתנחל, מתקנים ברדיו. הוא מהרצליה, למד בישיבת הסדר. קוראים לו יגאל עמיר. "מה? זה גלי!", אני קוראת בקול, לא זוכרת לשמור על איפוק ולא מבינה שלא טוב להכיר את היורה בתוך אוטובוס גדוש אנשי שמאל. אבל אני הכרתי. יגאל עמיר היה אח של חברה, ליווה אותנו בטיול, ארגן שבת בחברון רגע קודם לכן, שבת שבה הייתי וגם דיברתי איתו. היינו הלומים.
אחרי "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" הבנו שזהו, אין דרך חזרה.
אבלים היינו על שהשנאה העבירה אדם על דעתו והביאה אותו לבצע רצח פוליטי במי שביטא אצלנו את הממלכה ותחיית עם ישראל בארצו. אבלים היינו שהציווי "לא תרצח" לא גבר על הכעס. אבלים היינו על חילול השם הגדול, וכן, גם על רבין האיש.
לרבין, ידענו, היו הרבה זכויות עבר. בהווה התנגדנו לדרכו ורתחנו על היחס המשפיל לאנשי ההתנחלויות והימין. אבל אלימות מכל סוג לא עלתה על דעתנו. אפילו לחסימת כבישים התנגדנו אז. רצח ניצב הרחק הרחק מחוץ לתחום, והוא מוטט הרבה אמונה תמימה שהייתה בנו.
ענן מעל בר אילן
נפגשנו למחרת בירושלים, מבקשים לעבור על פני הארון של ראש הממשלה הנרצח. נבלענו בהמון אדם, עשרות אלפים שניסו להגיע לכנסת ולא הצליחו. אבל היה לנו די בכך שהיינו. הרגשנו שאנחנו חלק מהמון לבוש שק וקרוע בגדים, שמתאבל על ראש הממשלה ועל אחדות העם ועל מרקם עדין שנקרע ומי יודע אם ואיך יהיה ניתן לאחות.
ואז הייתה ההלוויה. צפיתי בה בשידור חי. מקשיבה למנהיגי העולם, לנציגי המשפחה, ולאט לאט מתרחקת מהמרקע. אני לא מוזמנת. אני כבר לא אזרחית מן המניין. ההלוויה הצטרפה למאמרים בעיתונים, לתוכניות הרדיו והטלוויזיה ולאנשים ברחוב. כולם הורו על כיוון אחד: לכי מכאן. את לא שייכת לחורבן הזה וגם לא לאבל. הוא של משפחה אחת, של מגזר אחד, של מחנה אחד בלבד. קרה כאן משהו נורא שיש בו אשמים ויש בו קורבנות, ואת - לפי החצאית והשרוול, לפי התיכון שבו למדת ולפי הפתק שהנחת בקלפי - נמצאת בצד היורה, הרוצח, השונא.
שנת הלימודים האקדמית החלה בדיוק אז, ואני עשיתי את צעדיי הראשונים כסטודנטית באוניברסיטת בר אילן. ענן האשמה הגדול שנקשר באופק נע בכבדות לעבר האוניברסיטה והסתיר כל פיסת שמיים. הנסיעות לאוניברסיטה וממנה הפכו בלתי נסבלות. מבטי האשמה ננעצו בי מכל זווית אפשרית. אפילו מבט אל הגג האפרורי של האוטובוס לא איפשר נשימה סדירה. הודרנו מהאבל, הפכנו אשמים. השיח לא נתן מקום לדבר חוץ מאבל ונהי על האיש ועל השלום שאיננו.
לא לדחוק החוצה
השבוע שאל אותי אחד מהילדים מה היה כל כך נורא ברצח רבין. פתחתי זוג עיניים נדהמות. לא, לא, הסביר מול הפליאה הגוערת שלי, רצח זה נורא. אני מתכוון, מה היה כל כך נורא במעשה ההוא, שמדברים עליו עד היום? ניסיתי לשחזר את התחושות הקשות, את האבל האותנטי, כדי להסביר לו עד כמה עמוק היה השבר בשבילנו. אבל לא הצלחתי. שנים של תמרורי אזהרה ו"אין כניסה" קולקטיביים סגרו לי את הרגש, כי למגזר שלי היה אסור לבכות ולהתאבל. כן, הסברתי לו עד כמה נורא הוא רצח ראש ממשלה, ועד כמה הדבר אסור. אבל הלב והכאב לא היו חלק מהשיחה.
רצח רבין היה אירוע לאומי, כזה שקורא לחשבון נפש כללי עמוק ונוקב, אבל כל זה לא התרחש. לו רק היה אפשר לעשות את זה אחרת. אם רק נדע במשברים הבאים, הגדולים והקטנים, לא לדחוק מגזרים החוצה מהמעגל. אם נדע לתת מקום לכולם להשתתף באבל ובחשיבה, כמה תיקון נביא לעם ולעולם.
לתגובות: [email protected]