הרבנית חוה מנסבך
הרבנית חוה מנסבךצילום: באדיבות המצולמת

מוצ"ש, אבא ואמא עסוקים בפריקת התיקים מהנסיעה, מנסים שלא לדרוס את תמר הקטנטנה שזוחלת לידם. הלל נרדמה על ערימת המצעים המקופלת, אצבעה בפיה ופרצופה הקטן מרוח באבק מעורב בשרידי ארוחת הערב. איפה אלקנה ואור כשצריך אותם?!

איפה? הם מתנדבים עם ילדים וילדות אחרים, מארגנים הכול למופע ההתרמה הגדול של הנוער שיתחיל בשעה הקרובה. "ואני מתנדב כאן, בסלון שלנו!", מתערב לפתע עידו בן השש, תוך כדי העברת שקיות הכביסה המלוכלכת למקומן.

מה האנרגיה שדוחפת ילדים ונוער להתנדב בחוץ באותה עבודה שהם מתחמקים ממנה בבית? ומה גורם לנו, ההורים, לאפשר התחמקות כזאת? אם נפצח את הקוד הזה נדע איך לנווט את הילדים בשגרה.

אחריות היא אחריות. חדר מסודר ביום ראשון, שיעורי בית ומבחנים ביום שני אינם שונים במהות מפריקת מזוודות במוצאי שבת. בואו נציץ שוב בתיק ההולך ומתפרק, בהורים המפורקים ובעידו בן השש: עידו גאה לעזור. הוא מרגיש נחוץ ויעיל, חלק אקטיבי במשפחה. מבחינתו, ההתחמקות של הגדולים מהמשימה היא הזדמנות! עכשיו הוא בוגר, עכשיו הוא איננו משחק בכאילו. הערב עידו במגרש של הגדולים, הוא פועל בעולם האמיתי.

ערך, מסוגלות ושייכות הן תחושות חשובות מאוד להתפתחות האדם. גם אנשים מבוגרים זקוקים להן. כמה מאיתנו יסכימו לעבוד במקום עבודה שבו המנהל מסתכל עליהם בחיוך ובהתנשאות? כמה ישמחו להיות כפופים לבוס ריכוזי, שמתעקש לעשות הכול בעצמו כשהעניין חשוב באמת? אתגרים מאפשרים לעובד להתפתח. אחריות משדרת לעובד שאפשר לסמוך עליו בהווה, שיש לו יכולות, ושמניחים שהוא מסוגל לרכוש בעתיד מיומנויות נוספות לפי הצורך.

ילדים זקוקים לאתגרים ולאחריות. ילד שיודע שאנחנו מצפים ממנו למצוא פתרונות לבעיות, יצמח להיות אדם בטוח, יצירתי, שמח ויציב. אלקנה ואור טעו לחשוב שאינם נדרשים באמת בבית, כי ההורים הרי עושים את העיקר בעצמם. בסניף ובמעגל הנוער ביישוב, לעומת זאת, הם חלק מחבורה שווה להם, וברור שהמשימה שייכת להם. שם התועלת ניכרת לעין והסיפוק החברתי מתגמל על העבודה הקשה, וממילא העבודה נתפסת כמושכת.

הכניסה לשגרה ארוכה מעניקה לנו הזדמנות לעצב מחדש את ההתייחסות שלנו לעמלם של הילדים: האחריות עליהם, אבל באמת! בבית שבו יש, למשל, תורנות לשטיפת הכלים, ההורים אחראים לתלות טבלה, לספק סבון כלים ולתת מידע למי ששואל איך מנקים מחבת שנשרפה. אם נגיע לארוחה ולא נוכל לאכול חביתה כי המחבת החלבית לא נשטפה, כנראה שהשוכח יקום לשטוף בעצמו ואף יתנצל, כמו בדינמיקה הבריאה של מקומות עבודה. מנגד, אם נרדוף אחריו במשך יום שלם, כנראה שהוא יעדיף לשכוח, בתקווה סמויה שהמחבת תישטף מעצמה בידיה האחראיות של אמא.

אם ניקח על גבנו השפוף את עול ההכנות למבחן, מיד אחריות זו תהיה שלנו וממילא לא של הילד, לא של התלמיד. ההנחה שלנו כהורים היא שמדובר במשימה שלו. הוא יודע להתמודד איתה, מסוגל לפתור בעיות שיתגלו תוך כדי עבודה ורוצה להרגיש עצמאי, יוזם, מצליח ובוגר.

ועוד מילה על עצמנו. ככל שאנחנו, ההורים, ננהג באחריות ביחס למשימות שלנו, נתכנן מראש, נדאג לתזכורות, נשכים בזמן ונפתור בשלווה תקלות, כך הדוגמה תחלחל למרקם חייהם של ילדינו. בלי מילים מיותרות. באחריות.

הרבנית חוה מנסבך

מלמדת תורה ומנחת הורים

***

לשאלות ומכתבים למדור: [email protected]