השר אורי אריאל
השר אורי אריאלצילום: חזקי ברוך

במשך 13 שנים זכיתי לסקר את השר אורי אריאל. 13 שנים מתוך עשרות שנים של עשייה ציבורית רצופה שלו.

בכל אירוע משמעותי של הציבור הדתי-לאומי, בכל הפגנה על פיסת ארץ ישראל, בכל דיון בכנסת ובממשלה על עתידה של ההתיישבות בישראל, בכל אירועים שמחים ועצובים, הלוויות נרצחים מפיגועי טרור ובניית בתי המשפחות מחדש, הרס ובניה מעבר לקו הירוק, תמיד הוא היה שם.

עבורי היה אורי אריאל פוליטיקאי שחשב קודם כל על טובת עם ישראל ופחות על הכיסא. בימים בהם היהירות שולטת בפרלמנט הישראלי אורי תמיד דיבר בגובה העיניים. בלי התחנפות. בלי משחקי גדלות. נתן לנו, העיתונאים, הרגשה שאפשר לפנות אליו ולא רק באמצעות עוזריו. זמין לכל יהודי באשר הוא.

ככתב כנסת אני מורגל לקבל טלפונים מהפוליטיקאים הדורשים קרדיט ופרסום על כל פניה או פעילות ציבור זוטרה. אריאל פשוט לא היה במשחק הזה. לא חיפש להבליט את שמו, לא דרש להציב את תמונתו.

בשנת 1982 נפצע אריאל במהלך אימון בדרך ללבנון ואיבד את הראיה בעינו השמאלית. למרות זאת, הוא הצליח לראות את המציאות בצורה טובה יותר מהרבה חברי כנסת עם שתי עיניים.

אריאל היה מזן של פוליטיקאים שלצערי כבר לא קיימים היום. פוליטיקאים שקמים בבוקר כדי לעבוד בשביל הציבור ולא להיפך, איש ציבור שכתב מחדש את המושג שליח ציבור.

לא סתם אנשי השמאל ברכו על התפטרותו. "הוקל להם". לכן הכרת הטוב כלפיו צריכה להיות לא רק מהציבור הדתי לאומי ולא רק מהציבור החרדי אלא מכלל המחנה הלאומי שאורי פעל למענו לאורך כל השנים

כמה הולמת היתה ההודעה על התפטרותו. צנועה, תמציתית שכימתה בכמה שורות עשרות שנים של פעולות ציבורית. אין ספק שעשייתו תמשיך ללוות אותנו גם בשנים הבאות.