את השמות הירושימה ונגסקי כולנו מכירים, גם פרל הרבור כנראה מוכר לרובנו. השם מידווי, לעומת זאת, החליק עם הזמן לתהום הנשייה. סרט חדש מבית היוצר של רולנד אמריך בא לעשות קצת צדק היסטורי ולהשיב לקרב מידווי את הכבוד הראוי לו.
'הקרב על מידווי' נפתח במתקפה היפנית על פרל הרבור, מתקפה שהכניסה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ונגמר מיד לאחר קרב מידווי, הקרב שהכריע את גורלה של המערכה הימית באוקיינוס השקט ומיצב את ארצות הברית כמעצמה הימית הגדולה והחזקה בעולם. שני קרבות, ובתווך עולם שלם.
כולנו יודעים מה זאת מלחמה. כל מי שמתגורר בארץ, כל מי שגדל פה, נולד לתוך מציאות רוויית מלחמות. אבל לא מלחמות כאלה, לא מלחמת עולם. גם במציאות ובהווי הישראלי הרוויים סרטי מלחמה ושואה (להבדיל), 'הקרב על מידווי' מספק הצצה יוצאת דופן למלחמה מסוג אחר. מלחמה שמנוהלת מטוקיו מחד ומוושינגטון מאידך, אבל מתרחשת הרחק אי שם בלב ים. בלי אדמה לכבוש, בלי אזרחים בקרבת מקום להגן עליהם. רק ספינה מול ספינה, מטוס מול מטוס, טובי בנינו מול טובי בניהם. עד ההכרעה. עד המוות. כזאת מלחמה.
לזכותו של הסרט ייאמר שהוא יודע מה הוא בא לעשות, והוא עושה זאת היטב. המלכודת הגדולה של סרטי מלחמה היא מציאת האיזון בין סרט דוקומנטרי לרומן היסטורי, וההצלחה הגדולה של 'הקרב על מידווי' לטעמי היא שהוא מצליח להתמקם במקום טוב באמצע. מצד אחד לא לברוח מהסיפור שהוא מנסה לספר אל אירועים מפורסמים אחרים באותה תקופה או לחייו האישיים של איזה חייל, אבל מצד שני עדיין מצליח להחזיק קו עלילה מינימליסטי ודמויות מפתח בעלות עומק רגשי שאפשר להזדהות איתן.
'הקרב על מידווי' הוא פשוט שעתיים ועשרים של סרט מלחמה פר אקסלנס, בלי סיפורי אהבה, בלי נובלות תקופתיות או שוטים מרגשים. הסרט בא לספר על קרב היסטורי אמיתי, והוא עושה זאת באופן ממוקד וריאליסטי ואפילו כמעט גרוטסקי. מילת המפתח היא איזון. הסרט מכיל לא מעט סצנות אפיות, מוות ופציעות מכל עבר, התרסקויות, יריות ופיצוצים, ועדיין מצליח לעשות זאת בטוב טעם.
כמעט כל סרט בהוליווד נושא איתו את האג'נדה של יוצריו, ואת זו של יוצרי 'הקרב על מידווי' אפשר לראות מקילומטרים. לאורך כל הסרט מוצגים הצדדים הלוחמים כשווים לחלוטין מבחינה מוסרית, וכאנשים שבסך הכול מגנים על מולדתם. השיא של האג'נדה הזאת מובע בכתובית הסיום: "הסרט מוקדש למלחים האמריקנים והיפנים שנהרגו בקרב. הים זוכר את אנשיו". מדובר בהעלמה בוטה על גבול השקר הגס.
אם לים יש זיכרון כל כך טוב, אולי אפשר לבקש ממנו שיזכיר ליוצרי הסרט את העובדה שהיפנים פתחו במתקפה בלי כל התגרות, שהמתקפה על פרל הרבור הייתה לא פחות מטבח מתוכנן היטב, שיחסם של היפנים לשבויי המלחמה ולסינים היה כרוך בפשעי מלחמה לכל דבר ועניין. את יוצרי הסרט זה פחות עניין. מבחינתם אין טובים ואין רעים, יש רק לוחמים. הדבר אולי נכון כלפי היפנים כיחידים, אבל שגוי לחלוטין לגבי היפנים כאומה. יש אמת, והאמת צריכה להיאמר.
ההסכמה הכללית באולם הייתה שהסרט מעולה, אם כי היה אפשר לראות לא מעט צופים מתמתחים ביציאה מהאולם. בכל זאת, לשבת במתח על קצה הכיסא במהלך כל סצנת הקרב האחרונה, זה לא הדבר הכי נוח. אבל מה אני אגיד לכם, זה לגמרי שווה את זה.