כבר לפני המון שנים בערך החליטה הממשלה על הקמת ועדת חירום לענייני מזג אוויר שתורכב מנציגי המפלגות השונות, משרדי החקלאות, הפנים, הספורט, הדתות, המדע, הרווחה, הצמצום, מבקר המדינה, מרכז השלטון המקומי, קק"ל, הסוכנות היהודית, מזנון הכנסת והפרקליטות, כדי שיהיה מי שיעביר מידע על עבודת הוועדה למהדורות החדשות מדי ערב. לאור חשיבות הנושא התכנסה הוועדה מיד לאחר הקמתה, זאת אומרת לא יותר משבע או שמונה שנים אחר כך, וקיימה ישיבות עבודה קדחתניות שבהן נידונו עניינים פרוצדורליים כבדי משקל כגון סידורי הישיבה, הכיבוד ויציאה לסיורים לימודיים במקומות צחיחים כמו נורבגיה, שוויץ ומפלי הניאגרה.
אבל השבוע, לנוכח היובש המתמשך, כינס יו"ר הוועדה את חבריו לישיבה דחופה שלא מן המניין.
"רבותיי", פתח היו"ר, "המצב חמור משחשבנו. היה לנו חורף טוב בשנה שעברה, אבל עכשיו עושה רושם שהבצורת חזרה וחייבים לעשות משהו".
"קודם כול", קטעה אותו זו שישבה לצידו, נציגת תנועת הנשים אהב"ה (אשמת הגבר בלי הוכחה), "השימוש שלך במילה 'רבותיי' הוא פוגעני ויוצר הסללה, הכללה, הטרלה וטרלללה".
"אני מסכים איתך לגמרי", אמר נציג הרוב השפוי בעיני עצמו, "אם כי ברור לכולנו שיש רק אשם אחד במצב שאליו הגענו".
"מי?", התעניין היו"ר.
"ביבי".
"תתבייש!", נציג הליכוד קם על רגליו, "איך אתה מעז להאשים את נתניהו כשכל בר דעת יודע שהכול בגלל רבין?!"
"ולכן רצחתם אותו?!"
"הדמגוגיה לא תעזור פה!", דפקו נציגי הימין על השולחן, "אתם יודעים טוב מאוד מי רצח את רבין!"
"נכון", אמר נציג הקונפדרציה הקונספירטיבית, "וזה לא היה יגאל עמיר".
"רבותיי", קרא היו"ר בייאוש, "זאת אומרת גבירותיי... רבניותיי... חברים וחברות!"
"לא חברות שלך", נזפו הפמיניסטיות.
"בגלל ביבי", האדימו השמאלנים, "הירדנים קיבלו את נהריים!"
"זה רבין נתן להם", כעסו הימנים.
"חברות... חברים...", ניסה היו"ר להתערב, "אנחנו פה כדי לדבר על היובש".
"שהוא כמובן בגלל רבין", הסבירו הימנים, "הוא נתן לירדנים 50 מיליון קוב מים בשנייה".
"זה ביבי", טענו השמאלנים, "והוא גם נתן להם את ארם נהריים".
"צופר ונהריים", תיקן מישהו מהצד, "ארם נהריים זה באזור עיראק. בדיוק קראנו על זה בפרשת השבוע הקודמת..."
"הדתה!!!", השתוללו הנאורים, "משיחיים! נערי גבעות!"
"בואו נאמר את האמת", התערב נציג המחלקה לתרבות תורנית (מינוי זמני) מיישוב שכוייח א-ל, "לא יורד גשם כי הקב"ה כועס עליכם ועל מעשיכם הרעים".
"זה בגלל ההדרה", חלקה עליו מישהי מהצד השני של השולחן, "כשסוגרים לזמרות את המיקרופון, הקב"ה כועס וסוגר את הברז".
"לא, לא", אמר מישהו אחר, "הקב"ה כועס בגלל שלא נותנים ליהודים לשתות מים בהר הבית, ואז הוא לא נותן מים לאף אחד".
"אתם מתעסקים בטפל במקום להודות שהבאתם אותנו למשבר אקלימי עמוק", זעמו הירוקים, "אתם משתמשים בחד פעמי, שורפים יערות בברזיל, מבעירים מדורות בל"ג בעומר ולא שומעים בקול גרטה. וחוץ מזה הכול בגלל ביבי".
היו"ר דפק בפטיש על האצבע שלו, אבל אף אחד לא שמע כי כולם היו עסוקים בצרחות הדדיות אלו על אלו. אלה טענו שלא יורד גשם בגלל הרבנות, אלה טענו שזה בגלל הפרקליטות, אלה אמרו שזה בגלל בנט ואלה בגלל שבני עקיבא דחו את שבת ארגון אז השמיים מחכים עם הגשם. הדציבלים הלכו וגאו, עד שפתאום קמה מישהי מפאתי האולם וצעקה: "חבר'ה, די! איך כל הצעקות האלה מקדמות אותנו לקראת הגשת המלצות מעשיות לשיפור המצב?"
שקט מתוח השתרר באולם. "המלצות?", לחש היו"ר, "אנחנו לא אמורים להגיש המלצות. התפקיד שלנו הוא למצוא אשמים ולהתיז את ראשם".
מישהו הציע להדיח את שר החקלאות, אבל התברר שהוא כבר התפטר השבוע. גם הרעיון החיובי כשלעצמו להפיל את האשמה על הש"ג התפוגג אחרי שהוועדה גילתה שהשומר בכניסה הוא עובד זר שאין לו אשרת שהייה בארץ, ולכן הוא מוגן בתפקיד הזה לנצח.
"אולי", אמרה מישהי, "ואני רק מעלה רעיון, כן? אולי ננסה להיות קצת יותר נחמדים זה כלפי זה? אתם יודעים – יותר אחדות, פחות שנאת חינם... אולי בגלל זה לא יורד לנו גשם?"
הנוכחים השפילו מבטים וגירדו בראשיהם במבוכה. דמעות הופיעו בזוויות עיניו של היו"ר.
"באמת", הוא אמר, "אילו שטויות את מדברת?!"
וכהרף עין חזרו החברים להאשים זה את זה בכל הצרות שבעולם, עד שהגיע הזמן לנעול את הישיבה והם החליטו פה אחד לחזור ולהתכנס שוב בשנה הבאה, ובינתיים להטיל את האחריות למזג האוויר היבש על דני מכיתה י' 3 בבית ספר כלשהו במרכז הארץ, שבתפילת מנחה לפני שבועיים שוב שכח להגיד "ותן טל ומטר וברכה".
*** ארגון שכולו בלגן ***
טוב שבמוצאי שבת פותחים את חודש הארגון והילדים שלנו סוף סוף יעשו עם עצמם משהו. לא, באמת, הילדים של היום זה לא מה שאנחנו היינו פעם. אנחנו היינו הולכים לסניף, צובעים אותו, עושים מורלים, מכינים הופעות. הילדים של היום כל הזמן מול המסך של הטלפון, ואם לא מול הטלפון אז מול המחשב, ואם לא מול המחשב אז מול הטאבלט, ואם לא מול הטאבלט אז מולי כדי לבקש כסף לאיזה גאדג'ט חדש.
אנחנו לא היינו כאלה, לנו לא היו מסכים בבית. זאת אומרת היו, אבל רק טלוויזיה עם ערוץ אחד שבכלל לא צפינו בו. היינו רואים פרק אחד של פינוקיו, וזהו. וחדשות באנגלית, כי צריך ללמוד את השפה. וערב חדש, כדי לדעת מה קורה בארץ. ובית קטן בערבה. וחדשות בערבית. וברוסית. ותשדירי שירות. ומבט. ודאלאס. אבל אז חלאס, כי ההורים היו צועקים עלינו שאנחנו כל היום מול הטלוויזיה למרות שזה בכלל לא היה נכון. זאת אומרת זה כן היה נכון, אבל לא היה לנו מה לראות. לא כמו הילדים של היום שיש להם מגוון בלתי נגמר של תוכניות ומשחקים ואפליקציות והם לא עוזבים את המסך לרגע, אלא אם הם קופצים לרגע לשירותים. בעצם גם אז לא.
בגלל זה טוב מאוד שמתחיל חודש הארגון. שילכו קצת לסניף, יספגו ערכים, יצבעו קירות, יעשו מורלים, יכינו הופעות, ואז יחזרו הביתה צרודים ומלוכלכים ויטנפו את הספה בצבע גואש שלא יורד, גם לא מהבגדים שכובסו איתם באותה מכונה על לא עוול בשרוולם. שיתקשרו שנבוא לקחת אותם מהסניף בשעות לא אפשריות, שילכו לישון בשעות הקטנות של הלילה, שיגיעו לשבת ארגון עייפים אך רצוצים ויבקשו שנכין לכל השבט שניצלים ואורז ובקר רך וטוב ויאלצו אותנו לבוא לראות תערוכות בשתיים לפנות שנ"צ, ובערב נלך להופעות ולא נראה כלום בגלל האולטרא סגול אבל נשמע הכול בגלל הסאונד המזעזע, וכל זה בשביל מה? בשביל חודש שכולו בלגן? מה יש, אי אפשר לשבת בבית ולשחק כל היום בטלפונים כמו בני אדם תרבותיים? אני אומר לכם, הנוער של היום זה לא הנוער של פעם. הוא פשוט הרבה יותר טוב.
לתגובות: [email protected]