הרב שמואל הבר (מימין) והרב אברהם קורצוויל בפתח בניין הישיבה
הרב שמואל הבר (מימין) והרב אברהם קורצוויל בפתח בניין הישיבהצילום: רפי פריימן

עשרות קילומטרים דרומה מרפיח מגיע אל בסיס האימונים של חטיבת גבעתי רכב אזרחי – מראה נדיר באזורים אלה. הוא עוצר בש"ג של מחנה הר קרן, בסיס האימונים החטיבתי של גבעתי. השומר בשער בודק ברשת הקשר: “רב כזה, עם זקן. אמר שהוא בא לביינ"ישים. יש אישור?”. אחרי כמה רגעים הוא גורר רגליים אל השער ומתחיל למשוך אותו, רק עד שיהיה רווח קל לרכב לעבור. הרב שמואל הבר, ראש ישיבת קרני שומרון, נכנס לבקר את התלמידים שמשרתים בחטיבה הסגולה.

את חלון ההזדמנויות לביקורים ניצלו בעוד ישיבות. רגע לפני שהרב הבר נכנס בדברים עם תלמידיו, הוא שומע ראש ישיבה אחר שבא לבקר. “נו, אז אתם מספיקים פה ללמוד משהו? באיזו סוגיה אתם עוסקים? ונותנים לכם להתפלל את כל התפילות במניין?”, חוקר ראש הישיבה את תלמידיו המגויסים. דעתו של הרב הבר איננה נוחה מהמפגש המקביל. הוא עושה את דרכו אל משרד מפקד הפלוגה, ומתחיל שם בסדרת שאלות אחרת לגמרי. “לאן הם כבר טיפסו בסרגל המאמצים? איך חיילות הפרט שלהם? מה היכולת המבצעית?”. המ"פ המופתע משיב לשאלות, ועם המידע הזה ניגש הרב הבר לתלמידיו, ודן איתם בסוגיות של מבצעיות וכושר.

"אני לא מתנגד שילמדו תורה ויתפללו בצבא, אבל המטרה מרכזית היא שיוכשרו כחיילים”, הוא אומר במשרדו שבישיבה, שנים אחרי אותו ביקור. "אני ממשיך לבקר את החיילים שלנו גם היום, וזה בדיוק מה שמעניין אותי כשאני פוגש אותם. אני מזועזע, למשל, שהיום הם מפחדים לזרוק רימון. אני אומר את זה לרמטכ"ל בשיחה שהייתה לנו, והוא מחייך לי במין חיוך אווילי. זו בעיה, בזמננו היינו זורקים רימון על כל זיג (מושג מעולם האימונים הצבאי, י"ר). עכשיו הם אומרים שאין תקציב לרימונים באימון".

פראק ונשק זו לא קריקטורה

הרב שמואל הבר והרב אברהם קורצוויל מעולם לא ביקשו להיות בזרם המרכזי. המחשבה על מה יגידו לא הטרידה אותם במיוחד. כך זה היה בכל תחנות החיים שבהן עברו זה לצד זה, וכך – ביתר שאת – בישיבת ההסדר בקרני שומרון, מפעל החיים המשותף של השניים שהם עומדים בראשו. כך זה באופן שבו הם מתייחסים לשירות הצבאי כחלק ממסלול הלימוד בישיבת ההסדר, וכך גם בשיטת הלימוד החדשנית שהנהיגו בישיבה - “אליבא דהלכתא".

"בזמן שהקמנו את הישיבה, בדיוק לפני 40 שנה, הוקמו הרבה ישיבות ביישובים ובמקומות מרוחקים כדי לחזק את ההתיישבות”, מסביר הרב הבר. "אצלנו זו ממש לא הייתה המטרה. היישוב קרני שומרון היה אז עוד קטן אומנם, אבל לא בגלל זה באנו לכאן. הייתה לנו דרך מאוד מסוימת, אידיאלים שרצינו להגשים, ולשמם הקמנו את הישיבה”.

העיקרון הראשון הוא לימוד ‘אליבא דהלכתא’, שעליו עוד נרחיב את הדיבור. השני הוא הסיבה לשאלות המפתיעות שנשאל המ"פ בהר קרן. “אנחנו מתייחסים לצבא כמצווה, ולא כמו שתיארו את עצמן ישיבות ההסדר הראשונות ‘וולוז’ין עם צבא’. אני תמיד אומר לבחורים: יש סדר בוקר, סדר ערב וסדר צבא".

האם אין מקום לפטור תלמידי ישיבות משירות צבאי, כשמדובר בתלמידים שמסוגלים לגדול בתורה?

"אני חושב שכולם רוצים לגדל תלמידי חכמים”, עונה הרב הבר, וניכר עליו עד כמה הנושא קרוב לליבו, "השאלה היא מה הדרך לעשות זאת. בישיבות הגבוהות חושבים שהדרך היא לפטור אותו מצבא. אני חושב שהמסלול לגידול תלמיד חכם לא יכול להיות מנותק ממלחמת מצווה, כמו בדורות ראשונים אצל אבנר בן נר ועתניאל בן קנז. להיפטר מצבא בגלל לימוד תורה זה כמו לומר שבחור ישיבה לא יתפלל כדי להספיק עוד כמה מסכתות. אז בשביל לבנות סוכה כן מפסיקים ללמוד, ובשביל מצווה גדולה כזאת לא? אני מבכה את המצב הזה, שבו תלמיד חכם עם פראק ונשק נראה לנו כמו קריקטורה”.

בכל זמן הריאיון יושב לידו הרב אברהם קורצוויל, עמיתו לראשות הישיבה, ומביט בו בעין טובה. מפעם לפעם הרב קורצוויל מהנהן אחרי דבריו של הרב הבר, ולעיתים מוסיף גם חיוך מסתורי, שבוודאי רומז לאיזה דין ודברים שהיה ביניהם בעבר או לאנקדוטה משנות פעילותם המשותפת. הדינמיקה ביניהם מפזרת גלים של יישוב הדעת בחלל החדר. היא מתונה ומאופקת מחד, אך יציבה כסלע ועמוקת שורשים מאידך. רק עכשיו, אחרי שהרב הבר מסיים את תשובתו, ניאות הרב קורצוויל להוסיף משל עצמו. הוא עונה לשאלה מדוע למרות החשיבות הגדולה שהם מייחסים לשירות הצבאי, הם עדיין מכוונים את התלמידים למסלול המקוצר של ההסדר ולא לשירות מלא של שלוש שנים.

"אנחנו באים לגדל בישיבה בני תורה. ה’גדוילים’, אלה שיצמחו לצמרת עולם התורה, לא צריכים בכלל ישיבה. ברוב המקרים הם גדלים באיזה שטיבלך. התלמידים פה ברובם באים כדי לצאת לחיים אחר כך. יש לך כאן תקופה שאתה רוצה להפוך את התלמיד לאדם שחי באורח חיים דתי והלכתי. אם לא תצליח, זה יתדרדר ל’לייט’ ותופעות כאלה. לכן הוא צריך ידע תורני מעמיק, ‘לא עם הארץ חסיד’. ישיבת הסדר זה חינוך תורני, ערך קיומי, גם אם לא תהיה רב. אתה חייב להיות אדם שמתמודד טוב עם שאלות הלכתיות שבאות לו בחיים, וגם שאלות השקפתיות. מאידך, גם צבא זה קיומי. אז אני לא רוצה לוותר על אף אחד מהם. המסלול הפרקטי של ההסדר זה ניסיון לייצר מסלול שייתן את שתי המטלות האלה. זו לא חוכמה להגיד לנערים: תלמדו הרבה שנים בישיבה ואחר כך תשרתו עוד שלוש שנים בצבא. במצב כזה הם פשוט לא יבואו לישיבות. אם אתה בא בצורה מקסימליסטית כזאת אנשים לא יעמדו בזה. אדם לא יכול להעמיס על גבו את כל המשימות שבעולם”.

הר"מים הצמיחו כנפיים

הערך הרב – המצוותי – שמייחסים השניים לשירות הצבאי, הוא לא רק מילים בעלמא. בראשית דרכם הישיבתית הם עזבו את ישיבת ‘חברון’ לאחר שלוש שנות לימוד כדי שיוכלו לשרת בצבא. הם שירתו יחד בנח"ל המוצנח, ובמשך 50 שנות מילואים עמדו בקו האש של רוב מלחמות ישראל. בששת הימים הם היו חיילים צעירים שהוצבו כדי לשמור על יישוב הספר דאז שעלבים. במלחמת יום כיפור לחמו בגולן ובסיני בשירות מילואים שארך שבעה חודשים. ובמלחמת שלום הגליל, כשהם כבר ראשי ישיבה, צעדו בוואדיות של לבנון כשמולם ברשת הקשר תלמידים שלהם שנעים בשיירת טנקים.

במשך השנים רצו השמועות, ספק מבודחות ספק רציניות, על קונספירציה צנחנית במסדרונות הישיבה. הרב הבר והרב קורצוויל נזכרים בחיוך בשמועות העקשניות שטענו שרק בוגרי צנחנים התקבלו לכהן כר"מים בישיבה, ומתחילים למנות את השמות מכל השנים. אכן, הם מודים, אחוזים גבוהים מהר"מים היו בעלים גאים לכנפי צניחה, אבל זו אך יד המקרה. מה שכן בכוונת מכוון הוא ההכוונה של התלמידים לשירות משמעותי בצבא, כולל המשך השירות בפיקוד וקצונה למתאימים לכך.

"אדם צריך לדאוג לא רק לעצמו, אלא לקחת את הכישורים שלו ולעזור לעם ישראל”, מציג הרב הבר את עמדתו בנוגע לפיקוד והארכת השירות הצבאי. "אני חושב שהעניין של הפיקוד הצבאי הוא חשוב. המגמה קיימת בישיבה, אבל אני לא בא אישית לתלמיד ואומר לו ללכת. אם תלמיד יבוא להתייעץ אני אגיד לו ללכת, אבל אז הוא גם צריך להאריך את הלימוד בישיבה בעוד שנתיים כדי לשמור את האיזון בין צבא לישיבה על פי היחס של ההסדר”.

אך אין לטעות בצמד הרבנים. השניים יודעים גם לבקר בחריפות תהליכים שליליים שמתרחשים בשנים האחרונות בצבא. “בנושאים הלכתיים כמו כשרות ושבת יש שיפור משמעותי בשנים האחרונות, אבל בענייני צניעות יש התדרדרות שאין כמותה. הצבא שינה את המצב, הכניס נשים בכל מקום, לשמחתי עוד לא ליחידות המסתערות. אפילו במודיעין שדה ההכשרה נעשית באותו בסיס שמכשירים את הגדודים המעורבים. הבחורים שלנו שהולכים למודיעין שדה היו צריכים להתמודד עם ההכשרה באותו בסיס עם קרקל, וגם בתוך מודיעין שדה עצמו יש חלקים גדולים מעורבים. זה הגיע למצב שישיבות ההסדר פשוט יצאו מהתותחנים וממודיעין שדה. אנחנו התחלנו השנה את המחאה נגד מה שקורה במודיעין שדה, וכתוצאה מזה כל הישיבות הלכו איתנו. הודענו לצבא שאנחנו לא הולכים יותר למודיעין שדה".

המטרה: לדעת לפסוק הלכה

המשרד הצנוע של שני ראשי הישיבה משרה אווירה של פשטות ונינוחות. הרהיטים – שולחן עגול ושבע ימים, כמה כיסאות ומדפי ספרים עמוסים לעייפה – רק משקפים מה נמצא בראש מעייניהם של השניים, שנתונים הרבה יותר למטרות שלשמן הם מכהנים ולא לתואר הנכבד של ראש ישיבה. מה גם, הם מעירים בחיוך, שבימים שבהם הקימו את הישיבה התואר "ראש ישיבה" לא היה נחשב כל כך בציבור הדתי-לאומי. הצניעות והכבוד ההדדי ניכרים גם בדיבורם – אחרי כל שאלה מתחיל מין ריטואל שבו האחד מכבד את השני לפתוח בדברים, וחוזר חלילה.

ההיסטוריה של הקשר ביניהם רחוקה ואמיצה. שורשיה נטועים בשיכון המזרחי ברמת גן, שם התגוררה משפחתו של הרב הבר. כבר בגיל 12, 62 שנים אחורה, כשהנער אברהם קורצוויל בא לבקר את דודו הפרופסור ברוך קורצוויל, שהתגורר באותה שכונה, התוודעו השניים זה לזה. זמן לא רב אחר כך הגיעו שניהם אל המדרשייה בפרדס חנה וחלקו ספסל לימודים. כתום שנות התיכון דחפו אותם הר"מים חובשי הכיפות השחורות ללמוד בישיבת ‘חברון’, והתרו בהם שלא יתפתו ללמוד ב’מרכז הרב’, שהייתה אז "לא יותר משטיבל ירושלמי". שלוש שנים למדו שם, עד שליבם הכריע להתגייס לצבא. לצורך כך הם עברו לישיבת שעלבים. אחרי תקופת הצבא שימשו כמה שנים בתפקידים תורניים שונים, עד שבשנת תש"מ הקימו יחד את הישיבה שבה הם מכהנים עד היום.

המנוע שלהם, זה שדחף אותם לפרויקט התובעני של הקמת ישיבה, היה שיטת הלימוד. למרות שלמדו שלוש שנים בישיבת דגל כמו ‘חברון’, דעתם לא נחה ממה שראו שם. הם הרגישו שיש צורך בפיתוח של שיטת לימוד אחרת, שתכוון יותר אל יכולת פסיקת ההלכה ופחות אל העיון המופשט המנותק מן המעשה. עם התובנה הזאת, הלא שגרתית כלל בעולם הישיבות, הם ניגשו למלאכה.

"השוני בלימוד שלנו הוא במגמה”, פורש הרב קורצוויל את תפיסת עולמו, ובעיניו נדלק ניצוץ. "המטרה של הלימוד כפי שאנחנו מבינים אותה, זה להגיע לתוצאה שאיתה אתה יכול לחיות ולפעול ברמה הכי מעשית. הלימוד צריך להיות קשור למציאות, לא יכול להיות שאדם לומד בישיבה כל השנים דברים שלא קשורים למציאות. הקשר צריך להיות מובן ופשוט, ולא שלומדים דברים רחוקים ובדיעבד מנסים להסביר למה זה כן שייך למציאות. ‘למען תלמד לעשות’, זאת המגמה. ברגע שזו המגמה, כל השאר כבר מגיע ממילא”.

הרב קורצוויל גם מחדד את ההבדל בין דרכו שלו ובין הדרך שנהוגה בישיבות האשכנזיות מזה שנים, מה שהוא מכנה "ישיבות ליטא". "הלימוד הישיבתי הקלאסי, גם אם הוא מכריז על עצמו כמי שבא לברר את ההלכה, דה-פקטו הוא מחפש משהו אחר - את ההבנה והחוכמה שבתורה. אתה לא יכול להגיד שאתה לומד במטרה להגיע להלכה כשאתה לא פותח בכלל במהלך הלימוד ספרי פסיקה מובהקים, כמו ארבעה טורים, בית יוסף ושולחן ערוך, ובשיעורים אתה לא מתמודד עם השאלות המעשיות”.

לא חששתם לחדש דרך לימוד שונה מזו שהתוו גדולי ישראל בישיבות כבר לפני שנים, ועד היום היא המקובלת על רובם?

"את ישיבות ליטא הקימו גדולי ישראל, אבל התולדה של זה הייתה התחכמות בלימוד הגמרא”, עונה הרב קורצוויל. "הראשונים שעשו את זה בטוח חשבו דברים טובים ואמיתיים, אבל זה התגלגל הרחק. כששניים מתחילים ללכת בהבדל של אזימוט אחד, עם השנים זה מתרחק מאוד. אני חושב שבהתחלה של הישיבות האלה לא שמו מספיק דגש על הקיום של ההלכה מתוך הלימוד, וזה התגלגל עד למקום שבו צריך לתרץ למה למרות שאין קשר בכל זאת יש קשר”.

"’אליבא דהלכתא’ זה לא עיסוק בספרים של פוסקים ואחרונים דווקא", מחדד הרב הבר. "זה בא לידי ביטוי גם בלימוד של הגמרא והראשונים. זה המיצוי של הסוגיה לכיוון ההלכה. זה משפיע גם על המסכתות והנושאים שנלמד בישיבה. אתה מחפש אקטואליה בכל התחומים, אם זה דיני ממונות ואם שבת. כשלומדים במתכונת הישיבתית המוכרת, לומדים חלקים מצומצמים מהמסכת במהלך חודשים ארוכים, והתלמיד יוצא בסוף עם קרעים קרעים של הנושא שלמד. אני משתדל למצות את כל הנושא, את כל החומר ששייך לו בגמרא, ראשונים ופוסקים. וזה בא לידי ביטוי בעוד דבר חשוב – אני לא אגיד סברא להקל אם אני לא מתכוון ‘לאכול את התרנגולת’ על פיה אחר כך. אם אני עצמי מוכן לנהוג על פי קולא שמצאתי, זו האינדיקציה שלי אם הסברא אמיתית או לא”.

מטרת הלימוד בדרך הזאת מתחברת מאוד גם למודל בוגר הישיבה שתיאר הרב קורצוויל קודם. כדי לחיות חיי הלכה, הוא טוען, צריך לדעת לפסוק הלכה, ועם הידע הזה תלמיד סטנדרטי בישיבות לא יוצא.

"ההלכה תמיד מסועפת מאוד, יש הרבה דעות והסתייגויות. אי אפשר להתמודד עם זה אם אתה רוצה לקיים בפועל. אתה חייב דרך לימוד שתפתח את הכושר להגיע למסקנה אחת מה אסור ומה מותר. מרוב ספקות עושים לצאת ידי חובה חמש פעמים, וזה לא סביר. אני מלמד את הדרך להכריע בהלכה. צריך להגיע להוראה. זה לימוד ארוך של קניית דרך והתמחות בהכרעת הלכה, והמטרה שלנו היא שהתלמידים ייצאו מהישיבה עם היכולת הזאת”.

חצי שנה בלי משכורת

הדרך אל ה’אליבא דהלכתא’ לא הייתה קלה, ועד היום היא אינה כזאת. בשונה מאוד מכל מהלך השיחה, כאן נשמעים לראשונה מבין המשפטים הסדורים צלילים של כאב. "אתה יודע כמה בושות וביזיונות ספגנו בשביל להקים את הישיבה?”, נזכר הרב הבר. "בשנים הראשונות זה היה קשה מאוד. חצי שנה בלי משכורות, עם משפחה וילדים. הייתה מלחמה אידיאולוגית נגד ה’אליבא דהלכתא’. היה אחד מגדולי ישראל בדור הקודם, שהזמין אותנו במיוחד אליו כדי להטיח בנו ביקורת קשה ביותר. היו מצבים בלתי נסבלים. אתה בא לישיבה תיכונית כדי לגייס תלמידים, והר"מ שם מבזה אותך כי הוא מלמד אחרת ממך ואתה כאילו מבטל אותו. כשאתה מקים ישיבה אתה צריך להיות מוכן לספוג ביזיונות. עד היום אליבא דהלכתא יכול להיות חומר נפץ, כי טמון בו לכאורה מסר שבישיבות לא לומדים כמו שצריך. היום, אחרי 40 שנה, מתייחסים יותר בכבוד, וגם הזקנים נהיו יותר לבנים”.

"הקמנו את הישיבה מאפס”, מצטרף הרב קורצוויל, "היא התחילה בפעוטון שקיבלנו מהיישוב. אף תלמיד לא היה לנו, לא מכירים אותנו, וגם יודעים שאנחנו לא בתלם, ועוד בהתנחלות עם 35 קרוואנים. מהנדס בניין מפורסם שהיה חבר של אבא שלי אמר לי: אל תבנה שם בית, שים קרוואן עם מנוף כדי שאם יגרשו אותך לפחות תוכל לקחת את זה איתך. הכול היה נראה עלוב, זה היה נראה כמו שטיבל. מה שכולם לא קלטו זה את הרעיון, שהוא גדול מהכול. ואם הרעיון הוא טוב, אז הישיבה היא לא שטיבל אלא מוסד מפואר”.

אחרי 40 שנה אתם עדיין מרגישים בודדים או שיש עוד מקומות שהולכים בדרך הזאת?

הרב הבר: "אני חושב שזה לא תפס. לא מכיר ישיבות שלומדות ‘אליבא דהלכתא’. גם הכוללים לרבנות לא לומדים כמו שאנחנו לומדים. הם לומדים בזריזות ובלחץ כדי לעמוד במבחני הרבנות, רק טור ובית יוסף”.

"יש קצת השפעה, אבל יש מחסום גדול" מוסיף הרב קורצווייל. "כשדוחפים את העגלה של היהדות, אם הצלחת לדחוף סנטימטר אחד זה הישג עצום. ישיבות ליטא כבשו את כל הישיבות. אפילו הבנות במדרשות שלומדות גמרא לומדות ככה. הלימוד הזה מפגין חוכמה, לעומת הלימוד ההלכתי שנתפס, במידה מסוימת בצדק, כמשהו יותר שטחי. בעולם המודרני קשה להילחם בדבר שקיבל תדמית של חוכמה. כשמחפשים חתן שואלים אם הוא למדן. בלימוד הלכה הקריטריון הוא אמת ולא חוכמה, והיא עשויה להיות לפעמים מאוד פשוטה ולא חכמה”.

אולי השותפים לדרככם נמצאים בישיבות הספרדיות, שמדגישות יותר את ההלכה?

"בישיבות הספרדיות לא לומדים כמונו. הרב עובדיה כתב הרבה על כך שצריך ללמוד ‘אליבא דהלכתא’, וגם זרח מאושר כשבא לבקר פה וראה אשכנזים לומדים אליבא דהלכתא, אבל למעשה זה לא אותו דבר. אנחנו לא אוספים שיטות ושוקלים זה כנגד זה. אנחנו לומדים גמרא וסוגיות בעיון”.

נלחמים בסמארטפונים

אחרי שעה ארוכה של שיחה בעניינים עקרוניים וחשובים, חלל החדר מפנה את מקומו לאנקדוטות שאומנם נמצאות פחות ברומו של עולם אך מסקרנות לא פחות.

שני ראשי ישיבה מכהנים ביחד ארבעים שנה – איך זה שעוד לא רבתם והתפצלתם?

"תנסה לסכסך בינינו”, מציע הרב קורצוויל. הרב הבר מצידו מתקשה להבין: “למה זה קשה כל כך לא לריב?”. נו, שמישהו ינסה להסביר לו. "חוץ מזה שהיינו חברים הרבה שנים לפני כן, ובדברים המרכזיים ובעקרונות שלמענם הקמנו את הישיבה חשבנו אותו דבר. אז על מה נשאר לריב, על הטבח?".

על מה הם כן מתווכחים? על הכבוד. כלומר כל אחד על כבודו של חברו. "יש בינינו חלוקת תפקידים", מנסה הרב קורצוויל להסביר את סוד הקסם. "הרב הבר מנהל כאן את הכול למעשה, אני רק על תקן ראש ישיבה, טייטל בלבד”. הרב הבר מתרעם מיד על הבכורה שניתנה לו בהבל פה. "זה לא מדויק. יש אולי תחומים מעשיים שאני יותר מתעסק איתם, בתחום של הצבא נניח, אבל זה גם בגלל שאני ר"מ של שיעור ב’. למעשה שנינו ראשי הישיבה במידה שווה".

רק אחרי כל זה, מתנדב הרב קורצוויל להקדיש גם כמה מילים רציניות לנושא. “בשביל לריב צריך שניים. לא הקמנו את הישיבה בשביל משהו אישי. למשל, אנחנו עובדים בחינם כבר כמה שנים, מאז יצאנו לפנסיה. זה לא בגלל שנגמר הכסף, אלא כי באמת מהיום שהישיבה הוקמה זה לא משהו אישי. הקמנו אותה למען מטרות מאוד ברורות, אז למה לריב ולהרוס מוסד? המוסד מעל הכול”.

כשהקימו הרב קורצוויל והרב הבר את הישיבה, הם היו תלמידי חכמים צעירים בני 34. כחלוף 40 שנה, כשהם במרחק של 50 שנים ויותר מגיל התלמידים הצעירים שחובשים היום את ספסלי בית המדרש, הם ממשיכים ללמוד את הבעיות והצרכים של הדור המשתנה בכל כמה שנים, וגם לפעול בהתאם. "הישיבה היא לא תיבת נח סגורה ומוגנת, מרגישים פה הכול”, אומר הרב הבר. "אני הכנסתי שבנוסף לר"מים יהיה משגיח לכל 'שיעור' בישיבה. שתהיה דמות תורנית שתקדיש את כל זמנה למעקב אחרי המצב של הבחורים, הבעיות וההתמודדויות שלהם, וסיוע להם באוזן קשבת ועצה טובה”. המהלך הזה לא היה קל לר"מים, שהיו רגילים לתת את המעטפת החינוכית הכוללת לתלמיד – בצד הלימודי ובצד האישי. עם זאת, לאחר מעשה הם השתכנעו, מתוך הבנה שהפרמטר של כמות הזמן שיש להם להשקיע בכל תלמיד הוא מכריע.

גם את מגיפת הדור, הסמארטפונים, קלטו צמד הרבנים לבני הזקן, ומיהרו לפעול בהתאם. "הנושא של סמארטפונים מטופל אצלנו: אנחנו גם מדריכים להתקין סינון במכשירים, וגם לא מכניסים סמארטפונים לבית המדרש. לנתק בחור מסמארטפון זה כמו לגמול אותו מסמים. מפקד בצבא סיפר לי איך עשה לטירונים סדרה קשה בשטח בלי אוכל, שתייה ושינה. בתום השבוע הם התבקשו למלא משוב, ושם התברר שלרובם הכי קשה היה שלקחו להם את הסמארטפונים. אנחנו עובדים על זה מההתחלה, ועדיין יש שיירות מצויות החוצה”, הוא משתמש במטבע לשון תלמודית כדי לצייר את זרם התלמידים שיוצא מבית המדרש כדי לפקוד את הסמארטפון.

אנחנו כבר לקראת סיום. הישיבה, שמספר תלמידיה כיום עומד על קרוב ל-400 בחורים וכ-70 אברכים, ורשימת בוגריה כוללת כ-1,800 איש, חוגגת בימים אלה 40 שנה להקמתה בשלל אירועים. וכמעט במקרה גם הרב קורצוויל מציין כעת אבן דרך משמעותית – צאתו של ספרו הראשון - 'נושאים בהלכה ובמחשבה'. מדובר בספר שמאגד סוגיות שלימד בשיטתו המיוחדת, והחידוש הוא שיישם אותה גם בלימוד האמונה.

"יש לי ביקורת על לימוד האמונה בישיבות”, הוא משיב לשאלה מדוע כרך בספרו מאמרי הלכה ומחשבה ביחד ובהיקף דומה. "ההלכה אומרת לך איך לעבוד את ה', והאמונה אומרת לך מדוע לעשות זאת. מהבחינה הזאת, צורת הלימוד צריכה להיות דומה – כמו שאתה מקנה לתלמידים דרך להכריע בשאלות מעשיות של הלכה, ככה צריך לתת תשובות ברורות גם באמונה. כמו שבהלכה יש כלים ואתה לא סתם מייצר הלכה אלא מה שהיה מדורי דורות, גם באמונה אתה לא כותב מה שבא לך ומתחשק לך, אלא לומד סוגיות שקיימות בראשונים ומברר אותן. היהדות נולדה לפני 3,000 שנה, לא לפני מאה שנה. זה נכון גם בתורת הנסתר. יש גורמים מוסמכים, ועלינו לבנות את ההשקפות שלנו על הבסיס הזה. לא סתם להפריח דעות והשקפות”.

גם הרב הבר לא מיהר להוציא ספר משלו. אומנם מתחת מכבש הדפוס יצאו כבר חמישה כרכים של ספרו ‘את צנועים חכמה’, אבל את הפרויקט הזה התחיל רק לפני עשר שנים.

יש סיבה לכך שהספרים שלכם יצאו בגיל מבוגר יחסית?

"אני רואה מגמה של אנשים צעירים מאוד שכותבים ספרים, חלקם לא שימשו כל צורכם”, רומז הרב הבר, "צריך להמתין קצת, כי מה שאתה רואה בגיל 25 זה לא מה שאתה רואה בגיל 45 וכן הלאה. הדברים לא מספיק משופשפים, וכותבים דברים שהיה צורך להמתין לפני פרסומם. אני החלטתי לשבת במודע על הנושא של צניעות, כי חשבתי שיש לציבור הדתי-לאומי בעיה גדולה בתחום הזה. מתנהגים לפי מה שנראה ולא לפי מה שכתוב. זה מתחיל בבית המדרש שלא בירר את זה מספיק. כשאין לציבור התוויה הלכתית ברורה, אז עושים מה שנהוג ולא מה שצריך”.

בשעת לילה מאוחרת השיחה נעצרת - פחות בגלל עייפותנו, יותר בגלל זמנם המוגבל. צמד ראשי הישיבה, שאימון הריצה המשותף שלהם היה במשך שנים אגדה בישיבה ובקרני שומרון כולה, לא מפסיקים את מרוץ חייהם גם בגיל 74. הלהט האידיאולוגי שהניע אותם להקים את הישיבה לפני ארבעה עשורים ממשיך להוליך אותם לעוד סדר ועוד שיעור עם תלמידים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם התורה. וכך, כבר כמעט בעמידה, מסכם הרב קורצוויל את תחושת המשימה שחשים הוא ועמיתו כשהם מלמדים תורה וכותבים ספרים: "לימוד התורה בציבור הדתי-לאומי הוא עגלה ששקעה קצת בבוץ וצריך לדחוף אותה. ברגע שאתה נותן את הדעת על זה שיש לך מה לתרום, יש עליך חובה. אם לא, זה חלילה עלול להיות כמי שהגיע להוראה ולא מורה".