זה לא היה פשוט, כי חלפו שני עשורים מאז שצופיה התראתה עם בנות דודתה בחתונתה. היא תיארה לעצמה שכולם יופתעו מגילה המעודכן, ובפרט מהמראה המשודרג שלה עם הכובע והבגדים הצנועים.
וכצפוי קריאות "וואי!" ו"אני לא מאמינה!" נשמעו מכל עבר, וכן משפטים כמו "אני זוכרת איך בילית באילת...", "לא אשכח את הפוסטרים של כל הזמרים שהיו תלויים בחדר שלך...". כל אחת החלה לספר על חטאיה ועוונותיה של צופיה...
הן התייחסו לכך כאל מסע זיכרונות, ואילו היא הרגישה שזה מסע ביזיונות מטורף, ורצתה ממש לקבור את עצמה. בעלה נחום שישב לצידה ידע אומנם, פחות או יותר, מה שהיא עברה, ובכל זאת פירוט הדברים באוזניו הביך אותה. היום היא רואה את עצמה כאישה אחראית שומרת תורה ומצוות, והיה לה מאוד משפיל לשמוע על הצעירה הזאת שעשתה כל כך הרבה שטויות... היום היא אישה נשואה יראת שמיים עם ארבעה ילדים, והזיכרונות הללו נשמעו לה כמו חוויות מהגלגול הקודם.
קרובותיה לא עשו זאת מתוך רוע לב או רצון לבזות, אלא פשוט זכרו אותה כך והיה מוזר להן לראותה כל כך אחרת.
הרגש הראשוני שהתעורר אצלה היה כעס, רצון למחות בפניהן, אבל בגלל שלמדה במשך השנים לעבוד על מידותיה חשבה לעצמה: צופיה, תסכימי להיות קטנה! אל תברחי מהמקום הלא נעים הזה. תודי על האמת: נכון, הן צודקות, זה מה שהיית פעם...
מתחושה של כעס והשפלה עברה למצב של הסכמה להשתתף עמן בהתרגשות הזאת. זה לא היה מלאכותי מצידה, אלא בא ממקום אמיתי לגמרי. היא החלה לחייך לכולן, צחקה מכל ליבה והודתה על האמת: "נכון, פגשתי אותך באילת והייתי כך וכך", "את זוכרת טוב, באמת תליתי את הפוסטרים האלה". היא שיתפה איתן פעולה עד הסוף.
ואז האיר לה דבר נוסף: אומנם הן מזכירות את עוונותייך, אבל תראי מי עומד מולן כעת - בן אדם אחר לגמרי! במקום לראות את ההשפלה, תראי את השינוי שזכית לעבור במשך השנים, שגם הן רואות אותו. דווקא החטאים של העבר מרוממים את המצוות שאת זוכה לעשות בהווה.
בתום שעה של ביקור הניחומים אמרה לבעלה שעליהם לחזור הביתה לילדיהם. מחוץ לבית ראתה בת דודה שכל אותה שעה לא הייתה בתוך הבית ולא השתתפה במסע הזיכרונות המשפיל. דווקא אליה הייתה קשורה במיוחד בעבר, אבל בגלל שבת הדודה שוחחה בפלאפון החליטה צופיה שתאמר לה שלום ותצא החוצה.
היא נופפה לעברה לשלום, ובת הדודה אמרה: "חכי, חכי לי! אני חייבת לומר לך משהו חשוב!".
צופיה המתינה לה רגע כדי שתסיים את שיחתה בחושבה: לא אכפת לי לשמוע עוד על חטאיי העבר. כבר התרגלתי...
הדודה תקווה ע"ה לא הייתה לפי זיכרונה בקשר טוב עמה מאז שחזרה בתשובה. היה לה בן שחזר גם הוא בתשובה למורת רוחה, וזה הגביר את האנטי שלה כלפי צופיה. הדודה פחדה שתהיה קיצונית ולא נורמלית. בגלל שהביעה את חששותיה צופיה לא התקרבה אליה כל כך. הייתה רק פעם אחת שהדודה שאלה אותה שאלות כלליות על אורח חייה החדש - אם היא אוכלת אצל הוריה וכדומה - וצופיה ענתה לה בחביבות והקרינה שהיא בכלל לא בלחץ מחייה החדשים, ויודעת לקחת אותם ברצינות הראויה ומאידך גם בקלילות. זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שהייתה לצופיה עם דודתה המנוחה בגלל המתח שהרגישה מצידה.
בת הדודה סיימה את שיחת הטלפון ואמרה לצופיה: "תדעי לך שאמא שלי מאוד העריכה אותך! היא תמיד אמרה שאת האדם הכי אמין ורציני שהיא מכירה. היא כל כך אהבה את זה שיש לך ראש בריא ושאת יודעת להעביר את היהדות הכי טוב. כשרצתה להדגים חזרה בתשובה בריאה ומאוזנת, תמיד הביאה אותך כמופת. היא ממש ייקרה והעריצה את כברת הדרך שעשית".
מילותיה הפתיעו את צופיה. בת הדודה הזאת הייתה פסיכולוגית ילדים ודבריה לא היו סתם מחמאה מהשפה ולחוץ. והעיקר, היא נדהמה מכך שדודתה המנוחה ראתה את חזרתה בתשובה באור חיובי, מה שלימד אותה שאיננו יודעים מה עובר לאדם אחר בראש, ועד כמה צריך לדון אותו לכף זכות.
זה היה סיום מתוק למסע הביזיונות המר שצופיה צלחה. היא ממש ראתה בחוש שאם אדם מקבל ביזיונות בהכנעה אמיתית ובדעת מיושבת, הכול מתהפך לטובתו וסוף הכבוד לבוא. היא הרגישה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלטף אותה ואומר: בתי, התנהגת בדיוק כמו שרציתי!
לאחר פרידתה מבת הדודה נסעה צופיה עם בעלה בלילה קר ואפל ובדרך שבקושי נראתה, אבל ליבה היה חם ונפשה מוארת כאור היום.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]