הכנסת אורחים - סיפור לילדים

"רוני, ספרי לי סיפור!" את המשפט הזה אני שומעת מאחותי הקטנה שיר לפחות שלוש פעמים ביום. לפעמים, כשהיא חולה למשל, הרבה יותר.

אסתי רמתי , ט"ז בחשון תש"פ

הכנסת אורחים
הכנסת אורחים
איור: עדי דוד

למזלה, וגם למזלי, אין לי בעיה עם זה. אני מחפשת יחד איתה ספר מתאים בספרייה הביתית המכובדת שלנו, מתיישבת איתה על הספה ומתחילה לספר בדרמטיות. היא מביטה בי בהתרגשות עם העיניים הגדולות שלה, מקשיבה מרותקת לכל מילה וצוחקת במקומות הנכונים. אני לא לגמרי בטוחה מי נהנית יותר...

השבוע, בדיוק כשעמדתי להמשיך לקרוא את 'ילדים מספרים על עצמם 9' שלקחתי מהספרייה, שיר ביקשה לשמוע על אברהם והמלאכים. יש לה חיבה מיוחדת לסיפורי תורה, אולי יום אחד היא תהיה מורה לתנ"ך או משהו. "חייבים עכשיו?" שאלתי, והיא הנהנה בראשה במרץ וחייכה אליי את החיוך המתוק שלה. נאנחתי קלות, הורדתי את הספר על פרשת השבוע מהמדף והתחלתי לספר.

"...אז את רואה כמה חשוב להכניס אורחים?" סיימתי כמו מורה מלומדת. "תראי איך אברהם התאמץ והתרוצץ ועשה כל מה שהוא היה יכול כדי שהמלאכים ירגישו בנוח וייהנו להיות אצלו בבית! וזה עוד כשהוא חשב שהם סתם עוברי דרכים, לא מלאכים. גם אנחנו צריכים ללמוד ממנו ולהכניס אורחים יפה...".

שיר הנהנה ברצינות, ואז צלצל הפעמון בדלת. ניגשתי לפתוח וגיליתי את בתאל, שגרה מעלינו. "אה, היי", אמרתי די בחוסר התלהבות. בתאל היא חברה שלי מהכיתה, והיא מגיעה אלינו הביתה המון. אמא שלה עובדת עד מאוחר ואין לה אחים קטנים, אז משעמם לה להיות לבד בבית.

"היי רוני! מה נשמע?", היא שאלה, "בא לך לשחק משהו?".

"לא במיוחד", אמרתי. "בדיוק עמדתי להמשיך לקרוא את הספר שלי". התיישבתי על הספה והתחלתי לקרוא. בתאל עשתה את מה שהיא בדרך כלל עושה במצב הזה: לקחה גם היא ספר מהמדף, התיישבה לצידי וקראה.

כשגמרתי את הפרק, נזכרתי שיש לי היום תור של חצי שעה במחשב. נכנסתי למשחק שאני אוהבת, כשבתאל, כרגיל, עומדת לידי ומתבוננת. "תיזהרי! הכדור נוחת עלייך משמאל!", היא קראה פתאום, ואני איבדתי את הריכוז ונפסלתי. "אוף, בגללך נפסלתי!", האשמתי אותה, "אולי תחזרי לקרוא?". ראיתי שהיא נעלבה קצת, אבל זה באמת מעצבן לשחק כשמישהו עומד מהצד ומעיר הערות! רציתי להתחיל את השלב מחדש, כששמעתי פתאום את שיר.

"היי, בתאל, את רוצה לאכול משהו?".

חייכתי לעצמי. מה פתאום לאכול? אפשר לחשוב שבתאל מגיעה ממרחקים. כולה מהדירה למעלה. אני בחיים לא מציעה לה לאכול. אבל בתאל הפתיעה אותי.

"איזה חמודה את, שיר! האמת היא שדווקא כן. אמא שלי השאירה לי היום אוכל חלבי, ושכחה שהיא נתנה לי נקניק פרוס לבית הספר. וכל הנשנושים בבית נגמרו. אני באמת די מורעבת...".

בתאל נכנסה עם שיר למטבח, וכשהצצתי מעבר לכתף גיליתי שהקטנטונת הושיבה אותה בחשיבות בכיסא, והייתה טרודה בלהכין לה צלחת עם עוגיות וכוס מיץ. "את רוצה לרחוץ ידיים?", המשיכה אחותי לשאול את בתאל ברצינות. "יש כאן מגבת נקייה ויפה בשבילך".

בתאל התפעלה. "אלופה, את!", היא אמרה.

"גם את הרגליים את רוצה לרחוץ?", המשיכה שיר לשאול בדאגה, "או שהיום לא רוחצים רגליים כשבאים לאנשים הביתה...?".

בתאל צחקה. "נכון, היום נועלים סנדלים ונעליים והרגליים לא מתלכלכות כל כך. פעם אנשים היו הולכים יחפים. תגידי, ממי למדת לכבד אורחים כל כך יפה, צדיקה?".

"מרוני", אמרה שיר ברצינות, "היא סיפרה לי על אברהם והמלאכים והסבירה לי איזו מצווה חשובה זאת...".