האזכרה השנתית לרב אברהם צוקרמן זצ"ל, ראש ישיבת בנ"ע בכפר הראה וראש ישיבות בני עקיבא, נערכה אמש (רביעי) בכפר הרא"ה, בהשתתפות בני המשפחה, תלמידים ורבנים.

במסגרת האזכרה נשא הנכד, העיתונאי שלמה פיוטרקובסקי, דברים לזכרו של הרב צוקרמן:

"החוויה של לדבר כאן, בבית המדרש הזה, בית הלפרן, היא חוויה מאוד מיוחדת עבורי. המקום הזה בשבילי הוא חלק מזכרונות הילדות. אמנם לא גדלתי בכפר הרא"ה, ובניגוד לכמה מבני הדודים שלי, גם לא למדתי בישיבה, אבל זכיתי לא מעט לבקר את סבא וסבתא. בימי חול ובשבתות, בשנת הלימודים ובחופשים. בכל שבת שביקרתי כאן בכפר הרא"ה והישיבה היתה, הלכנו עם סבא להתפלל בישיבה.

בתפילת ליל שבת, מיד לאחר קבלת שבת, היה סבא עולה על הבמה ודורש, בדרך כלל מעניינה של פרשת השבוע. בשבת בבוקר בסיום התפילה הוא היה דורש גם כן, כחלק מהלימוד הקבוע של פסוקי פרשת השבוע שהיה נהוג בישיבה באותם הימים בכל בוקר. ממש מעל הבימה הזו הוא היה בכל פעם משוחח עם התלמידים על פרשת השבוע, וקושר את הדברים, כמעט בכל פעם, לעיקרון חינוכי או מוסרי שהיה חשוב לו להעביר.

כשהייתי צעיר כל זה היה לגמרי טבעי בעיני, משהו מסדר העולם. אבל כשקצת התבגרתי פתאום היה לי משהו מוזר. כי אף פעם לא ראיתי את סבא יושב ומכין את דברי התורה הללו. הוא גם כמעט אף פעם לא דיבר מן הכתב. זה, אגב, היה נכון תמיד. גם כשהוא דיבר באירועים, או בשמחות משפחתיות, הוא עמד ודיבר דברים דבורים על אופניהם, בלי שהיתה בידו אפילו פתקה קטנה.

שאלתי אותו פעם, סבא, מתי אתה מכין את כל מה שאתה אומר כאן? אז הוא ענה לי תשובה שאני לא יכול לצטט אותה מילה במילה, אבל זה היה משהו כמו "בזמן שאני קם מהמקום ועולה בשלוש המדרגות לבימה אני מחליט על מה לדבר". כזה היה סבא, הרב צוקרמן, מעיין נובע של תורה וחכמה מכל הסוגים והמינים.

לפני שנעבור הלאה, אני רוצה לפתוח במשהו מאותן השיחות שסבא היה נותן בליל שבת בין קבלת שבת לערבית. השיחות הללו תמיד היו נפתחות בניגון שהביא אתו ארצה כנראה הרב נריה, ואחר כך היה עולה סבא על הדוכן. מטבע הדברים, היו רעיונות שהתחדשו בכל פעם, אבל היו גם עקרונות שחזרו מדי כמה פעמים. נושאים שלסבא היה חשוב להטמיע את מרכזיותם.

אחד הבולטים שבהם היה מרכזיות התורה ומרכזיות לימוד התורה. אתם יכולים להאמין לי שברבות השנים אני לא זוכר הרבה מדברי התורה ששמעתי כאן. אבל ישנם כמה דברים שחזרו על עצמם מדי פעם, ולכן איכשהו נחרתו בזיכרון.

אחד מהם הוא מדרש שדרשו חז"ל על הפסוק "לולי בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" אומר המדרש, תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, אם מקבלים ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו. עבור סבא לימוד התורה היה ערך מרכזי מאוד, או אולי צריך לומר הערך המרכזי של החיים. עבור סבא התורה לא היתה עוד משהו שעושים, היא היתה הבסיס של הכל.

סבא עלה ארצה בתאריך שקל לזכור, ל"ג בעומר. השנה היתה תרצ"ו. אגב, סבא לא אהב חגיגות ימי הולדת. כשהיינו ילדים שמענו ממנו לא פעם את הציטוט "יום הולדת – את פרעה" שלקוח כמובן מסיפור יוסף בבית האסורים, אבל הבהיר היטב מה חשב סבא על ימי הולדת. את חגיגת יום הולדת 70 שלו חגגו לו בהפתעה, לגבי יום הולדת 80 אני לא בטוח מה היה, אני רק זוכר שתוך כדי החגיגה שמענו שרבין נורה בכיכר, וביום הולדת 90 הוא כבר ממש התעקש שהחגיגה תהיה קטנה.

לעומת זאת, את יום עלייתו ארצה בל"ג בעומר הוא מאוד אהב לציין, בוודאי בשנים שבהן אני כבר הכרתי אותו טוב יותר. הוא הזמין אליו הביתה את הילדים, הנכדים והנינים, ונהג להפליג בסיפורים על שנותיו בחוץ לארץ, על העלייה ארצה ועל השנים בארץ. חלק מהמפגשים הללו גם צולמו והוקלטו, אבל אני לא משוכנע מה שרד מכל זה עד היום. התחושה שהוא העביר לנו היתה תמיד שמקומו הוא בארץ ישראל ועלייתו ארצה היא סוג של לידה מחדש עבורו. לכן, אגב, הוא מעולם לא יצא מהארץ מאז עלה אליה, וכך גם מרבית ילדיו.

אולם, שנה אחרי שסבא עולה לארץ הוא יוצר קשר ראשון עם תנועת בני עקיבא, קשר שימשך עד השנה האחרונה לחייו. בתהלוכת ל"ג בעומר פוגש סבא את הרב נריה, וזה מגייס אותו לעשיה בתנועה. מה בדיוק היה שם בשיחה ההיא אנחנו לא יודעים, אבל גם הקשר הזה עם הרב נריה ימשך כמעט 60 שנה, עד פטירת הרב נריה בשנת תשנ"ו. המפעל הגדול של השניים גם הוא, היה בראש ובראשונה מפעל של תורה.

חברו כאן הלהט החסידי של הרב נריה עם הלהט ה"מוסרניקי" של סבא וששיטות העבודה שהוא הביא אתו מרשת ישיבות נובהרדוק, וככה קמה קודם כל הישיבה בכפר הרא"ה, ובהמשך כל הרשת הגדולה הזו של ישיבות בני עקיבא והישיבות האחרות שקמו מכוחן. במידה רבה מאוד גם עולם הישיבות הגבוהות הציוניות וישיבות ההסדר, עולם התורה הציוני-דתי, קמו מכוח המהפכה של סבא והרב נריה שהתחילה כאן על הגבעה הזו בחורף ת"ש, לפני 80 שנה.

אבל תורה לא היתה עבור סבא שלנו רק אידיאלים גדולים. תורה היתה הצורה שבה הוא חי. סבא אף פעם לא התבטל. הוא עבד קשה מאוד, חינך, לימד, גידל ילדים ועשה עוד הרבה דברים. אבל זמן פנוי אף פעם לא היה שם. אם הגעת אל סבא וסבתא הביתה תמיד ידעת שאת סבא אפשר למצוא לומד על הכיסא המתקפל מול הסטנדר בחדרון הלימוד שבקצה הסלון.

סבא אהב מאוד ללמוד והאמין מאוד בקביעויות של לימוד. היתה לו קביעות בלימוד גמרא על סדר הדף היומי, קביעות בלימוד משנה, ועוד קביעויות לימוד כאלו. בתור ילדים קטנים בגיל בית הספר היסודי בילינו אצל סבא וסבתא הרבה בחופשות הקיץ. היינו מגיעים כמה בני דודים, מבלים, משחקים, רואים קצת טלוויזיה, ובעיקר נמצאים יחד. אבל כיוון שזה היה אצל סבא וסבתא ידענו תמיד שעל לימוד תורה יומי לא נוכל לוותר.

סבא היה יושב אתנו בכל בוקר, אחרי ארוחת הבוקר, ולומד אתנו, בדרך כלל משנה, במשך כשעה, אולי אפילו יותר. אני מודה שלא תמיד כל כך אהבנו את זה. היה יותר כיף אולי ללכת לשחק בגינה או משהו כזה, אבל זה לא היה משהו שבכלל עמד לדיון. יומו של יהודי צריך להיפתח בלימוד תורה, זה משהו לגמרי בסיסי. גם כתיכוניסט כשהגעתי לסבא וסבתא לשבת סבא תמיד ישב ולמד אתי את המסכת שלמדנו בישיבה. זה לפעמים היה קצת מביך, כי לא תמיד הייתי בעניינים במקום שבו אחזנו באותו זמן, אבל כשחזרתי לישיבה ביום ראשון כבר הייתי תמיד בעניינים, בזכות סבא.

אגב משנה, סבא מאוד אהב משנה וגם אהב ללמד משנה. במשך שנים רבות היה לו שיעור משנה יומי כאן בבית הכנסת בשכונת בית חזון בין תפילת מנחה לתפילת ערבית. הוא מעולם לא היה רב רשמי של בית הכנסת, לא נשא בשום תפקיד ולא היה חייב כלום לאף אחד. אבל הוא אהב ללמוד תורה ואהב ללמד תורה. ואם יש מי שרוצה ללמוד ממנו הוא תמיד שמח מאוד ללמד.

סבא לא הקפיד רק על מה שנכנס לפה, אלא גם, באופן מודע ומכוון, על מה שיוצא מהפה. הוא נזהר מאוד שלא לרכל, לא לדבר בגנותם של אנשים היכן שהדבר לא נדרש מסיבות חינוכיות, ובאופן כללי נזהר מאוד בהלכות שבין אדם לחברו. אגב, את אותה הזהירות הוא דרש גם מאחרים. באחת השנים כאן בישיבה, בשבת זכור, דרש "רב פורים" מעל הבימה, וכמנהג הימים ההם (ואולי גם הימים הללו) צחק ולעג לצוות הישיבה.

כל עוד הדברים היו בהומור ובגבולות מסוימים סבא ישב ושתק. אולם, ברגע מסוים עבר רב פורים את הגבול בלעג מלא רוע לאחד הר"מים בישיבה. סבא לא חשב פעמיים, עלה על הבמה, ונתן סטירה מצלצלת לרב פורים. היום אולי ההורים של התלמיד ששימש כרב פורים היו מגישים נגד סבא תלונה במשטרה, אבל אז, לפני יותר משלושים שנה, כולם הבינו היטב את המסר.

אם בשלב הזה קיבלתם את הרושם שגדלנו בצילו של סבא חמור סבר שהכריח אותנו לשבת ללמוד אתו, לגמור מהצלחת, ולא לדבר על מה שלא צריך לדבר, אז כנראה שאני אשם בזה, אבל הרושם הזה ממש מוטעה. סבא היה תמיד מחנך, גם כלפינו, אבל תמיד בחיבה, בחיוך, ברוח טובה ובהתעניינות, ולפעמים גם בהומור.

סבא לימד כאן בישיבה גמרא ותנ"ך, זה מה שכולם יודעים. אבל האמת היא שהיו שנים שהוא לימד עוד מקצועות, למשל ספרות. סבא אהב מאוד ספרות עברית, וכמו כל דבר שהוא לימד, הוא גם ידע אותו. יום שישי אחד הגעתי לסבא וסבתא מהישיבה התיכונית שבה למדתי, ונכנסתי אליהם הביתה. סבא עמד במסדרון ואחרי שבירכנו אחד את השני בשלום (הוא תמיד שאל אותי בחיוך "מה שלמה" במין כפל לשון שכזה) הוא שואל אותי פתאום, "תגיד לי, איפה כתוב: שבעה ימים הם ימות השבוע ושבעה קנים למנורה".

אני כמעט בטוח שאף אחד מכם לא יודע כרגע לשלוף לי את התשובה לשאלה, והאמת היא שגם אני לא ידעתי. התחלתי לנסות, גמרא, מדרשים, כל מיני הימורים, ואז סבא אומר לי: זה שיר של שלונסקי. והאמת היא שסבא ידע הרבה מאוד ספרות ואהב מאוד ספרות, פרוזה ושירה. כמי שלימד ספרות הוא גם פעם סיפר לי על ההשגות שהיו לו על תכנית הלימודים בספרות, לצערי אני לא זוכר אותן.

כאמור, סבא היה איש חינוך הרבה שנים, ואלפי תלמידים עברו תחת ידיו. לכן שכאני, הנכד, עפתי בכיתה י"א מהישיבה, בשלב ראשון על מנת שלא לחזור לצמיתות, שלחו אותי לסבא כדי שידבר אתי, וינסה לבדוק עד כמה חמור המצב. אתם בטח מבינים שהגעתי לסבא במצב רוח לא מאוד מעודד, אבל סבא, למרות חומרת המצב לא התרגש. הוא העריך (בדיעבד נכון) שדי מהר יחזירו אותי לישיבה, ונתן לי גם כמה עצות שלמרבה הצער לא את כולן יישמתי.

לסבא, כחניך עולם ישיבות המוסר, היו כמה תפיסות מוצקות למדי על איך צריך לנהוג תלמיד ישיבה ועד כמה חשוב לשקוע בלימוד התורה. הורי, אמי שרה שהיא בתו ונמצאת כאן היום, ואבי חנוך, התארסו בליל ר"ח אלול לפני כארבעים שנה. אבא שלי למד באותם ימים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, וכמו כל מאורס טרי, הגיע לשבות בשבת שלאחר האירוסין בבית ארוסתו, בכפר הרא"ה. סבא ראה אותו מגיע ובמקום ברכת השלום המקובלת שאל אותו בפרצוף נדהם "בחודש אלול יוצאים מהישיבה?".

על מנת שתקבלו קצת פרופורציות על סבא ועל ישיבה, סבא לא למד בילדותו ב"חיידר". הוא למד בבית ספר עברי של רשת "תרבות", רשת בתי ספר שלא היתה רשת דתית. בלחץ חלק מההורים שהיו דתיים ואפילו בני תורה, הובא לתלמידים בכיתות הגבוהות מורה לגמרא שהיה תלמיד ישיבה ודחף כמה מהם להמשיך אחרי בית הספר העממי בישיבה, במקום לצאת לעבודה כנהוג באותם הימים. וכך מצא את עצמו סבא יוצא לישיבה בפעם הראשונה בגיל 12, ושוהה בה כמעט שנה שלמה ברציפות.

הישיבה, צריך לומר, לא היתה מאוד רחוקה מבית ההורים, בטח לא במונחים של שנת 2019, אבל המחשבה שבלימוד תורה צריך לשקוע, לצד העלות הגבוהה של הנסיעות והמצב הכלכלי, הביאו לכך שתלמידי הישבה נותרו בישיבה חודשים ארוכים. באחד מימי ל"ג בעומר סיפר לנו סבא שגם את בר המצווה הוא ציין בישיבה, בלי הוריו. ציין ולא חגג, בגלל שלמעשה החגיגה הסתכמה בעלייה לתורה בשבת שלאחר בר המצווה. לא חגיגה ולא דרשה.

אגב, המרחק והנוהג להישאר בישיבה במשך שנה שלמה בכל פעם, גרמו לכך שתלמידי הישיבות זכו לקשר מאוד מיוחד עם רבותיהם. כך למשל סיפר סבא על ליל סדר שבו הסב לשולחן אצל רבו, רבי יעקב קנייבסקי, בעל הספר "קהילות יעקב" שנודע בכינוי "הסטייפלר", אביו של ר' חיים קנייבסקי שנחשב כיום למנהיג הבכיר של הציבור החרדי-ליטאי. תראו לי היום תלמיד ישיבה שמסב לשלחן הסדר אצל רבו.

סבא היה צלול ובפוקוס ממש עד לימיו האחרונים. בשנים האחרונות, כאשר הפחית את מינון העשייה הציבורית, ישב בביתו שעות רבות ולמד תורה. הבעיה היתה שהראייה שלו כבר כבדה והוא התקשה ללמוד. סבא ניסה כל פתרון אפשרי, זכוכיות מגדלת מסוגים ששונים, ועוד כל מיני רעיונות, על מנת שיוכל להמשיך ללמוד. סבא נקרא אברהם כנראה על שם הסבא-רבא שלו, אבל ככל הנראה גם על שמו של אברהם אבינו, אברהם העברי. הסיבה למחשבה הזו היא העובדה שהוא נולד בשבת פרשת לך לך, וברית המילה שלו היתה בפרשת וירא, שתי הפרשיות שמספרות את סיפורו של אברהם.

כאמור, סבא לא אהב ימי הולדת. לפני שש שנים חל יום הולדתו של סבא, ח' במרחשוון, גם כן בשבת לך לך. סבא ציין באותה שנה את יום ההולדת ה-98 ובמוצאי שבת הגיעו חמשת ילדיו ובני זוגם לחגוג אתו. סבא כבר היה חלש מאוד, אבל ישב עם הילדים ושוחח אתם. באותו שבוע הלך המצב של סבא והתדרדר. ביום שני הוא עוד הצליח למסור את השיעור הקבוע במשנה, בין תפילת מנחה לתפילת ערבית, למרות שכוחותיו כבר לא היו אתו. סבתא רבקה, שצעדה לצידו במסירות אין קץ כמעט 70 שנה, שאלה אותו אם יש לו כוח. סבא השיב לה שאין לו כוח וסבתא שאלה, אז איך תעביר את השיעור? וסבא השיב לה: בלי כוח.

ביום רביעי סבא אושפז בבית החולים הלל יפה בחדרה לאחר שהנשימה קשתה על סבא מאוד. בשלב ההוא כבר היה די ברור שאין בעצם מה לעשות, וביום שישי, לאחר שהוא ממש דרש את זה, הוא חזר הביתה. בשבת בצהריים הגיעו מאיר בנו עם אשתו שרה וחלק מהילדים לעשות לידו סיום מסכת, של מסכת פסחים, מכיוון שהם ידעו שאם יהיה משהו שישמח את סבא, זה יהיה זה. בסיום ה"סיום" ביקש מהם סבא לשיר אתו "זרעא חיא וקיימא". במוצאי שבת וירא נפטר סבא בשיבה טובה בביתו בכפר הרא"ה.

בכל ליל שבת, כשסבא היה מסיים את השיחה, הוא היה יורד בנחת מהבמה. כשהוא היה מגיע למקום שלו, שנייה לפני שהוא התיישב, הוא היה מתחיל לשיר את השיר "לולי תורתך שעשועי" במנגינה שהלחין הרב שלמה קרליבך (שגם יום הזיכרון שלו, יום הזיכרון ה-25, חל הערב) וכל התלמידים היו מצטרפים אליו.

בשנים האחרונות יצא לי כמה פעמים להרהר בשאלה למה דווקא השיר הזה נבחר על ידו לשיר עם התלמידים מדי שבוע. ברור שהיה כאן מסר חשוב לתלמידים על חשיבות מקומה של התורה בחיים, שבלעדיה אין בעצם משמעות לחיים שלנו, אבל לתחושתי, זה גם היה משהו חזק מאוד אצל סבא. היתה פה גם אמירה אישית שלו. התורה היתה שעשועיו. הוא שלט בתנ"ך, במדרשים, במשנה בתלמוד ובכמה וכמה ממקצועות התורה.

איכשהו לא הזכרנו כאן בכלל הערב את אהבתו הגדולה ללימוד מחשבת ישראל ואת הקשר המיוחד שהיה לו לתורתו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, אבל על כך אולי בהזדמנות אחרת. לתחושתי, סבא מצא בתורה את המשענת, את מקום המבטחים, את בסיס הקיום שממנו אפשר לצמוח גם לעוד מחוזות מעניינים ומסקרנים ולהגיע לעוד דברים בחיים, אבל בלעדיו אין לנו כלום. אז עכשיו ברשותכם נשיר כאן ביחד: לולי תורתך שעשועי..."