דור שלם תחת אש. יירוט טילים מעזה
דור שלם תחת אש. יירוט טילים מעזהצילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

"תגיד, אבא", התקיל אותי הבן שלי, "בן כמה היית כשישבת בפעם הראשונה בממ"ד?". זה היה בשבוע שעבר, בעיצומו של ירי הטילים במסגרת סבב 95847/3 בין הג'יהאד האסלאמי המוטרף (להלן: גא"פ) למדינת היהודים הגאה (להלן: חאפ-לאפ), כאשר חצי מדינה שוב ישב בממ"דים והחצי השני עסק בשאלה האם החאפ ישמור על כבודו של הגא"פ וייזהר מפלופ שיביא לקראפ. זאת אומרת, להתרחק ולא לתקוף יותר מדי. כמו שכתוב בתחנות רכבת ברחבי העולם: Mind the gap.

בן כמה הייתי כשישבתי בפעם הראשונה בממ"ד? זאת שאלה מכשילה. כי כשהייתי ילד לא היה לנו ממ"ד אלא מקלט, ולא ישבתי בו כי הרצפה הייתה מלוכלכת וגם ככה כל השכנים אחסנו בו אופניים, עד שיו"ר הוועד דרש לסלק אותם משם בתואנה המצחיקה שהמקלט צריך להיות מוכן למלחמה, אבל שום מלחמה לא פרצה. זאת אומרת כן פרצה, בלבנון, אבל תושבי ישראל לא ירדו למקלטים, הן מפני שהם היו מלאים באופניים והן משום שלא היה בזה צורך. חוץ מתושבי הצפון שכן ירדו למקלטים כי ירו עליהם קטיושות עוד לפני המלחמה. בשדרות, בכל אופן, היה שקט. וגם באשדוד, בבאר שבע ובתל אביב היה שקט. אם לא לוקחים בחשבון את הרעש של השמאלנים מאותגרי המצפון שהפגינו נגד ראש הממשלה ושר הביטחון וקראו להם רוצחים. היום אחינו השמאלנים נורא מתגעגעים למוסר וליושר של מנחם בגין, וגם אריק שרון כבר זכה לקבל מהם את אות האתרוג המצטיין לרגל החרבת גוש קטיף שממנו יורים מדי פעם כמה מאות טילים על אשדוד ובאר שבע ותל אביב וילדים בכל הארץ יושבים במקלטים. סליחה, בממ"דים.

כשאני הייתי ילד המדינה לא ישבה במקלטים. תושבי הצפון כן, מדי פעם, אבל לא בכמות ובתדירות של היום. הפעם הראשונה ששמעתי צפירות עולות ויורדות הייתה ב-91', כשארצות הברית תקפה את עיראק והעיראקים החביבים צ'יפרו אותנו ב-40 טילים בחודשיים, משחק ילדים לעומת ה-600 השגרתיים שנפלו פה רק בשבוע שעבר. ולא ישבנו במקלטים אלא בחדרים אטומים, הן מחשש להתקפה כימית אפשרית והן מפני שבמקלטים, כזכור, היו אופניים.

עזה הייתה עיר שמסוכן להיכנס אליה, אבל לפחות מה שיצא ממנה לא היו טילים אלא פועלים קשי יום שבאו לעבוד ביישובי ישראל. בתור חייל ירו עליי בעזה, לא מעזה, וגם אז זה היה בעיקר אבנים ובקבוקי תבערה, ופעם אחת עלינו על מטען צד ובנס הוא לא התפוצץ. עזה הייתה קללה עממית ("לך לעזה"), עוטף היה נייר מרשרש ששמים על מתנות, צבע אדום היה רק משהו שמציירים בו, כיפה הייתה כיפה, ברזל היה ברזל. והכי חשוב, ילדי שדרות ואשקלון ישנו בלילה בשקט.

התפתחות טבעית של חפצים מעופפים

היום דור שלם גדל תחת אש, והבן שלי שואל אותי בשיא הטבעיות בן כמה הייתי כשישבתי בפעם הראשונה בממ"ד, כאילו זה תמיד היה ככה. אבל זה לא. מה שהתחיל בשנות התשעים בפצמ"רים על תושבי גוש קטיף הפך בתחילת שנות האלפיים ל"טפטופים" על יישובי עוטף עזה, "חפצים מעופפים" כמו שקראו לזה שמאלנים יהירים שלעגו לאזהרות שנסיגות יביאו טילים על אשקלון. אחר כך קיפלנו את הזנב וברחנו מעזה, ומאז המדינה שחושבת שהיא הכי חזקה במזרח התיכון נועלת את עצמה בממ"ד בכל פעם שכמה ערסוואתים מג'באליה מחפשים לעצמם ריגושים. וחכמי השמאל האמיצים, אלה שפעם קראו לבגין רוצח ולכל השאר פאשיסטים, ממשיכים לשיר במקהלה את ההמנון בן האלמוות: ההתנתקות, ההתנתקות הייתה טובה לישראל / האלימות של הימין הביאתנו עד הלום / באוסלו כבר כמעט הגיע הגואל / אבל ביבי נתניהו רצח את השלום.

"נו אבא", התעקש הבן, "בן כמה היית כשישבת בפעם הראשונה בממ"ד?".

הסתכלתי בו במבט בוחן. מבחינתו, בגילו הצעיר הוא כבר דומה לדור הפלמ"ח ואני הייתי סתם ילד ג'ובניק, והוא צודק. אבל זה לא אומר שאני צריך להודות בזה. עם כל הכבוד, זו לא אשמתי שפעם היו פה מנהיגים אחראיים שהעדיפו את חיי האזרחים בעורף על פני חלוקת מתנות לאויבינו.

"הייתי בן חצי שנה, בסדר?", נזפתי בו, "מה זה כל השאלות האלה? מה זה פה, פסח?".

באמת הייתי בן חצי שנה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וירדנו למקלט. אומנם זה היה רק פעם אחת ולא נפלו טילים בעורף, אבל בכל זאת. אחר כך היו הרבה שנים של שקט יחסי, והיום יורים עלינו כמו שלא היה פה מאז מלחמת השחרור. ככה זה, אין מה לעשות. זו גזירת גורל, התפתחות טבעית של חפצים מעופפים והונאה עצמית של שמאלנים. אין סיכוי שזה קשור להתנתקות.

*** לא כולל שירות ***

"טוב", אמר הבן אחרי שסיימנו ללבן את המצב הביטחוני, "עכשיו אני צריך 30 שקל".

"למה", שאלתי, "אתה הולך לקנות כיפת ברזל?".

"מצחיק", הוא אמר, "זה בשביל מיסי סניף".

"רגע אחד", התקוממתי, "נתתי לך כסף ממש לפני כמה ימים!".

"זה היה בשביל החולצות של השבט".

"ולפני שבוע?".

"חברות".

שנאמר, קנה לך חבר. המדריכים הם אלה שמורידים עלינו כל פעם את ההוראות, אבל אנחנו יודעים מי אשמה באמת: הקומונרית. היא ראש המאפיה. היא זאת ששולחת את המדריכים לסחוט פרוטקשן מההורים, היא זאת שדורשת מהם להבהיר לחניכים שמי שלא בא למפקד לא נכנס לפעולה, היא זאת שקובעת להם ישב"צים ארוכים לתוך מוצ"ש, היא זאת שמעמידה אותנו לגהץ להם חולצות תנועה כל יום שישי. זאת אומרת הם אלה שנזכרים דקה לפני שבת שאין להם חולצה, אבל היא זאת שמכריחה אותם לבוא לסניף במדים ולעמוד בשלשות כמו חיילים. של המאפיה.

אין ספק, הקומונרית אשמה בכול. היא זו שבגללה יש סתימה בשירותים (טוב, אחרת זה לא באמת סניף של תנועת נוער), היא זו שרודפת אחרי התקציב שהעירייה הבטיחה להעביר לפני חודשיים (אבל לא הבטיחה לקיים), היא זו שההורים מתקשרים אליה בכל פעם שהילד לא קיבל בסניף מספיק צומי/לא נהנה מהפעולה/הלך מכות עם ילד אחר/לא נכנס להדרכה, היא זו שצריכה לתת דין וחשבון לחמישים אלף רכזים מתנועת הנוער ומהמועצה המקומית ומהעמותה של השירות הלאומי ומבית הספר שבו היא מתנדבת בבוקר, היא זו שצריכה לארגן ולדרבן ולקמבן ולטרחן, היא זו שלא רואה בית בשבתות ובכלל, היא זו שבסוף היום חוזרת לבדה לדירת שירות שלא ברור מה מצבה ומה מצב הרוח של השותפות לדירה ואם יש להן מים חמים ואוכל אכיל, ואם העמותה של השירות הלאומי הכניסה להן את המשכורת הצנועה שלהן בזמן ולא גבתה מהן על הדרך דמי רישום ופיקדון וביטוח והשתתפות עצמית על שקר כלשהו, תשלומים שהם לא באמת חוקיים אבל לכי תתמודדי עם זה כשכולם, אבל כולם, מפילים בסוף את האשמה עלייך ועוד קוראים לך ראש מאפיה.

בואו נפרגן לקומונרית מדי פעם. אחרי הכול, שווה לשלם קצת פרוטקשן בשביל שמישהי תוציא את הילדים מהבית בשבת אחרי הצהריים.

לתגובות: [email protected]