1
אם לא יקרה משהו מפתיע ב-21 הימים הקרובים, צפויים לנו עוד שלושה חודשים שבסופם שוב ניקרא ללכת אל הקלפי. התקופה שבין ניסן תשס"ט לאדר תש"פ תירשם בתולדות ישראל כשנת שלוש מערכות הבחירות.
יש סיבות רבות ואשמים רבים בכך שהגענו למשבר הזה, שרק הולך ומסתבך. בנקודת הזמן הנוכחית, עיקר האשם מוטל לפתחה של מפלגת כחול לבן. בלחץ חבריו להנהגת המפלגה, בני גנץ סירב לקבל את מתווה הפשרה להקמת ממשלת אחדות שהציע נשיא המדינה. המתווה הזה דרש ויתורים כואבים משני הצדדים. הליכוד ושותפיו לבלוק הימני-דתי הסכימו לתת את חלקם. בני גנץ וחבריו הוסיפו ודרשו מנתניהו ושותפיו ויתורים קשים נוספים, ובכך הכשילו את המתווה.
2
אילו הדברים היו תלויים רק בגנץ עצמו, ככל הנראה מתווה הנשיא היה כבר מיושם. אבל שלושת שותפיו – יאיר לפיד, בוגי יעלון וגבי אשכנזי - עמדו כחומה בצורה וחסמו את דרכו אל הפשרה החיונית כל כך להחזרת המערכת השלטונית בישראל ליציבות ולשפיות. מבין השלושה, האחד שהסרבנות שלו הייתה קריטית הוא יאיר לפיד, יו"ר מפלגת יש עתיד והאיש החזק במפלגת כחול לבן. לפיד הבהיר לגנץ שהוא ומפלגתו לא יבואו איתו לממשלת אחדות שתוקם במתכונת מתווה הנשיא. העמדה העיקשת של לפיד כפתה על גנץ לבחור בין פירוק רשימת כחול לבן והצטרפות לקואליציה ימנית-דתית כשהוא עומד בראש מפלגה בינונית, ובין הליכה לבחירות נוספות.
לא קשה לאבחן שלפיד דוחף לבחירות בעיקר בגלל האינטרס האישי שלו. הוא אומנם נאלץ להסכים לכך שגנץ יעמוד בראש רשימת כחול לבן, אך לא ויתר על חלומו לכהן כראש הממשלה ברוטציה עם גנץ. מסתבר שלא במקרה לפיד מתנגד כל כך להסכם רוטציה בין נתניהו לגנץ, שלא יותיר מקום למימוש הסכם הרוטציה בין גנץ ללפיד. אפשר אחר כך לעטוף את זה באלף טיעונים מוצדקים יותר או פחות, אבל בליבת העניין עומד האינטרס האישי.
לפיד מקווה שבמערכת בחירות שלישית מחנה המרכז-שמאל יזכה בהישג שיאפשר לכחול לבן להרכיב ממשלה בראשותו לקדנציה שלמה, וכך תתאפשר הרוטציה בינו ובין גנץ. הסיכויים לכך קלושים, אבל הנהגת כחול לבן מוכנה להמשך הכאוס הפוליטי והשלטוני מתוך תקווה שזה יקרה. טוענים שגם נתניהו פועל מתוך מניעים אישיים, שהעיקרי בהם הוא הרצון להישאר על כס ראש ממשלה במועד שבו יוגש נגדו כתב אישום, כדי שמשפטו יתנהל בפני שלושה שופטים ולא בפני שופט יחיד. גם אם הניתוח הזה נכון, קשה לשפוט את מי שנלחם בכל דרך אפשרית על חפותו, על חירותו, על שמו הטוב ועל מקומו בהיסטוריה. ללפיד אין אינטרסים חיוניים כל כך שיכולים להצדיק את התנהלותו האגוצנטרית.
3
הציבור בישראל עייף מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים, ובוהה בשעמום הולך וגובר במהלכים הפוליטיים ובדיווחי הכתבים. בעניין המוטיבציה להצביע, לשמאל יש אולי יתרון מסוים משום ששנאתו היוקדת לנתניהו דוחפת את אנשיו להתגבר על האדישות וללכת אל הקלפי. בימין לא שונאים את גנץ באותה מידה, למעשה לא שונאים אותו בכלל, רק חוששים ממנו. אבל האמת היא ששלטון השמאל, ולו לקדנציה בודדת, עלול לגרום נזקים בלתי הפיכים למדינת ישראל ולערכי המחנה הימני-דתי. האינטרסים האידיאולוגיים של השמאל נשמרים היטב גם כשהוא באופוזיציה, באמצעות מוקדי הכוח שהוא שולט בהם ללא עוררין: בג"ץ והממסד המשפטי, התקשורת, האקדמיה, התרבות, צמרת הצבא, הצמרת הכלכלית ופקידות המדינה. לימין אין כמעט מוקדי כוח משמעותיים שיאזנו את כוחו של שלטון השמאל. די היה בקדנציה אחת של ממשלת רבין-פרס כדי להטביע את ישראל למשך דור שלם בבוץ של אוסלו, שעד היום לא נמצאה הדרך להיחלץ ממנו. לכן השמאל יכול להרשות לעצמו להפסיד בבחירות פעם אחר פעם. לימין ולדתיים אסור להפסיד אפילו פעם אחת. זו התובנה שיהיה צורך להעביר לרוב הלאומי-מסורתי בישראל, כדי להוציא אותו אל הקלפי ולהשיג בפעם השלישית תוצאה טובה יותר מזו שהושגה בפעם השנייה. לפחות הפעם יהיה ברור לבוחרים שעליית השמאל לשלטון היא אכן סכנה מוחשית, וקריאות הגעוואלד לא יתפרשו שוב כזעקות זאב זאב.
4
לאורך 42 השנים שחלפו מאז המהפך הפוליטי הראשון, הפעמים הבודדות שבהן הפסיד הימין בבחירות התרחשו כאשר בראש מחנה השמאל עמדו ביטחוניסטים, רמטכ"לים לשעבר, שלקחו אותו ימינה. יצחק רבין הצליח לנצח בבחירות 92', ואהוד ברק בבחירות 99'. גם התיקו הפוליטי בשתי מערכות הבחירות האחרונות הושג כשבראש מחנה השמאל-מרכז עומד רמטכ"ל בדימוס, בני גנץ, ולצידו עוד שני רמט"כלים לשעבר. במערכת הבחירות מפלגת כחול לבן התכחשה לזהותה האמיתית הנוטה שמאלה, והציגה את עצמה כימין רך. המהלך המדיני-פוליטי שיוצע להלן יוכל לאתגר את כחול לבן ולהעמיד למבחן את היומרה שלה להזדהות כמפלגת מרכז.
כפי שכבר פורסם, במהלך הניסיון של בני גנץ וחבריו למשוך לצידם את שלושת הח"כים של הימין החדש, הם היו מוכנים להכניס להסכם הקואליציוני התחייבות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. כזכור, נתניהו עצמו הבטיח במערכת הבחירות האחרונה להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, מכביש אלון במערב ועד לירדן במזרח. מדובר בשטח עצום, בעיקר במימד האורך אבל גם במימד הרוחב. הפיכתו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל תעניק לישראל חגורת ביטחון חיונית בגבולה המזרחי, ותבטיח את עתידם ושגשוגם של עשרות יישובים שרובם הוקמו בידי ממשלות בראשות מפלגת העבודה. החלת ריבונות ישראל בבקעה תנתק את הקשר היבשתי בין שטחי הרשות הפלשתינית ממערב לירדן ובין ממלכת ירדן המאוכלסת ברובה בפלשתינים. השטח הפוטנציאלי שהפלשתינים מייעדים למדינתם גם יתמעט וגם ייהפך למובלעת בתוך שטח ישראלי ריבוני, וחזון המדינה הפלשתינית העצמאית יספוג מכה אנושה.
ההכרזה האמריקנית על כך שאין אמת בטענה שההתנחלויות הן בלתי חוקיות, מכשירה את הקרקע לצעד הנוסף של החלת ריבונות ישראל על כל ההתיישבות ביו"ש. באופן עקרוני ניתן לעשות זאת בהחלטת ממשלה, ואין צורך בהחלטת כנסת. אבל בהתחשב בכך שכבר למעלה מחצי שנה מכהנת בישראל ממשלה שלא קיבלה את אמון הכנסת, נכון לפעול לפנים משורת הדין, לנסות לגייס תמיכה פרלמנטרית רחבה ולהעביר את החלת הריבונות בהסכמה רחבה בכנסת.
לגבי כלל יישובי יו"ש נראה שאין כעת אפשרות להשיג הסכמה רחבה. בשמאל, כולל רוב הח"כים של כחול לבן, יתנגדו לצעד חד-צדדי שיתעלם מהתנגדותו של אבו מאזן. אבל לגבי בקעת הירדן אין מחלוקת עקרונית בין נתניהו, שהבטיח להחיל עליה את הריבונות, ובין אנשי כחול לבן שהציעו הצעה דומה לבנט ושקד.
כדאי מאוד לנצל את שעת הכושר ולנסות להעביר החלטה על החלת הריבונות בבקעת הירדן, שתתקבל תחילה בממשלה ואחר כך בכנסת. יש להציע לכחול לבן לבצע את המהלך בהסכמה ובשיתוף פעולה. אם גנץ וחבריו יסרבו, המסיכה הימנית-ביטחוניסטית שלהם תוסר לפחות באופן חלקי, וזה יהיה רווח פוליטי-אלקטורלי לא מבוטל. ואם יסכימו וייתנו את ידם למהלך, הרווח המדיני-התיישבותי שיושג יהיה חשוב לאין ערוך ואולי יסלול את הדרך להקמת ממשלת אחדות, לפני מערכת בחירות נוספת או לפחות אחריה. יש להניח שגם ליברמן יתמוך במהלך ולא ייתן לכחול לבן לעקוף אותו מימין.
כהונתו של שר הביטחון החדש נפתלי בנט קצובה על ידי שעון עם מעט מאוד חול. אם יצליח בזמן הקצר שעומד לרשותו להעביר את מהלך החלת הריבונות בבקעה, הקדנציה שלו תירשם ותיזכר בתולדות ישראל גם אם תיגדע לאחר שבועות ספורים. בכל מקרה, זה יהיה הישג מצוין ללכת איתו לבוחרים ולבקש מנדט להמשך הדרך.
5
ועדיין לא מאוחר לפנות אל כל המעורבים במשא ומתן הפוליטי בדרישה, בתחינה ובאזהרה. יש לכם 21 ימים אחרונים. אין לכם מנדט למשוך את המצב הקיים. הציבור קץ בחוסר היכולת שלכם להגיע להסכמות. תתגמשו, תקימו ממשלה ותחסכו מאיתנו עוד מערכת בחירות יקרה, מזיקה ומדכדכת.
לתגובות: [email protected]