כשחברון הייתה מודל לתנועה הציונית

מחקר חדש חושף כי כבר מראשית המאה העשרים עד לשנות הארבעים המאוחרות, נהגו בני נוער, בודדים וקבוצות, לפקוד את העיר חברון במסגרת מסעותיהם הרגליים.

המסעות כללו אתרים היסטוריים במדבר יהודה כגון עין גדי, סדום ובעיקר מצדה ולאחר מכן המשיכו בדרך העולה להר, ובין השאר לעיר חברון.

בין התנועות שכללו את חברון במסעותיהם: תנועת מכבי-אגודת ספורט שעסקה גם בטיולים ועוד בשנת 1912 ערכה מסע של שבועיים למדבר יהודה, חברון עזה אשקלון ועוד. אגודות המשוטטים, המחנות העולים (שסיסמתם הייתה 'עלה נעלה'), הנוער העובד ואף מסעות הפלמ"ח.

ד"ר יורם אלמכיאס גילה ומצא התאמה בין מסלולי הטיולים המתוארים בספרות המסעות ובין כתובות מעניינות מבית הכנסת העתיק בחברון, המעידות על ביקורים של תנועות נוער בעיר האבות בשנות השלושים והארבעים.

ספרו של אלמכיאס, המתאר את יחס הציונות לחברון בשנים הדרמטיות שבהן התעצבה המשנה הציונית, הוא עבודת מחקר המבוססת על עבודת דוקטורט. אחת מהצלחותיו הרבות בספר זה היא הסבת השפה האקדמית, על דרישותיה הקפדניות, לשפה המנגישה את הנכתב לקהל המתעניין שהוא רחב עד למאוד, והיכולת להעביר לקורא את המורכבות הרבה המובנית בנושא. שכן הוא טעון מעיקרא ולא רק במבט עכשווי.

ניתוח הטיולים ויעדיהם הוא כלי מחקר ראשון במעלה להבנת היחס הציוני לשטח. למעבדה הזו נכנס יורם אלמכיאס וביצע במחקרו מהלך חשוב ויסודי. מבלי להתחייב לתיאוריה מוקדמת ובה בעת מבלי להתעלם מהמורכבות הבסיסית של הסוגיה, הוא בדק לעומק את שלל ביטוייו של היחס הציוני לחברון. מסמכים רבים עמדו לצורך זה לפניו ונבדקו לעומקם. אדגים כאן אחדים מניתוחיו המרתקים.

משה (שרת) פוגש בציפורה

אלמכיאס תיעד את הטיולים של תנועות הנוער הציוני לחברון, חלקם נערכו כבר בתחילת המאה העשרים. חשובים בהקשר זה טיולי גימנסיה הרצליה שבתל אביב, גוף שהיווה כור היוצר למקצוע המיוחד במינו שהחל להתהוות בחסות התנועה הציונית – "ידיעת הארץ", ושהיה אחראי במידה רבה לבניית הטיול ככלי חינוכי שבו החלה להיצרף המורשת הציונית.

ייזכר לטוב אותו טיול ב־1913 שבו התקיימה הפגישה בין משה שרת, לימים שר חוץ וראש ממשלה בישראל, לציפורה אשתו לעתיד. היה זה טיול לדרום, שחברון עמדה במרכזו! ויצוין כי בטיולים הללו חברון לא הייתה רק "מקפצה" גיאוגרפית, היא שימשה כמוקד תוכני. בהקשר זה מרשים תיאור אחד הטיולים שבו עשו המטיילים בחברון את שבתם; השבת כולה עמדה בסימן חברון והוקדשה לסיור בה ובסביבתה. "שבת בחברון" מצטלצל היום כביטוי המתייחד לחוגים מסוימים מאוד בציבוריות הישראלית, אך לא כך היה בימים המעצבים של תנועות הנוער.

בתוך המסכת הגדולה של "ידיעת הארץ", ניתוח הטיולים ויעדיהם הם כלי מחקר ראשון במעלה להבנת היחס הציוני לשטח, והנה מתברר שחברון כלל לא הייתה מודרת ממסלוליהם. בארגז הכלים של אלמכיאס עמד לרשותו כלי חשוב נוסף – ניתוח מאמרים, סקירות וחוות דעת מדיניות ורעיוניות שרווחו למכביר ביומיום הציוני. אסתפק בדוגמה אחת מעניינת – הדברים שכתבה דמות מרכזית במחשבה הציונית, אישיות שגם אם חתרה לחדש, היטיבה להבין את חשיבות היחס למסורת והצורך לפרשה מחדש. כוונתי כמובן לברל כצנלסון.

בדברים המיועדים לנציגי הקונגרס העשרים שנערך בקיץ 1937 בציריך והתמודד עם אתגר החלוקה שהציבה ועדת פיל, מקשר ברל בין הצגת התביעה לארץ ישראל שעמדה אז על הפרק לבין מה שראוי לדעתי לכנות "הגיאוגרפיה המקודשת" של התנועה הציונית. במתווה הגיאוגרפי־חינוכי שהציע, התמקד ברל בשלושה מקומות מרכזיים: מודיעין, מצדה וחברון! חיבור בין מצדה, מודיעין וחברון איננו דבר של מה בכך. שתי הראשונות – מודיעין ומצדה – הן מולדות הגבורה הידועות, אך חברון, בשעה שהדברים נאמרו, כשמונה שנים אחרי מאורעות תרפ"ט, לא סימלה גבורה מיוחדת, נהפוך הוא, ובכל זאת רואה בה ברל כצנלסון חלק בל ינותק ממשולש הגבורה ומורשת העבר.

מערת המכפלה של הרצל

בין הפנינים שאסף אלמכיאס בבחינת מעמדה של חברון בציונות, ראוי לציין את סיפורה של אגודת הסטודנטים הציונית בצ'רנוביץ', "חברוניה". שמה של האגודה שפעלה בעיר כארבעים שנה (1939־1900) עשוי להפתיע לכאורה את מי שמצפה לשמות עטויי הוד גבורה (גמלא, מכביאה, תל חי וכדומה), אך בשונה מהתדמית הנפוצה, גם חברון נכללה באותה מפה רבת־משמעות שעמדה לנגד עיני התנועה הציונית בבנותה את עולמה הרוחני. כמעין קוריוז, שהוא בעצם הרבה יותר מכך, גילה אלמכיאס שבחדרו של הרצל עמד לנגד עיניו דגם גבס של מערת המכפלה.

נקודה נוספת שבה מחדש אלמכיאס היא היוזמות להתיישבות בחבלי יהודה בואכה חברון. בתכנית ההתיישבות הציונית, אפשר לומר לדורותיה, אזור ההר לא הועדף, וההשלכות הידועות של סיטואציה זו ליוו את מפת ההתיישבות בארץ עד להקמת המדינה ולאחריה. האינטרס הציוני המפוכח לא הוביל לתפיסת אזור ההר כראוי להתיישבות. היה זה לדידו חבל בעייתי מנקודת הראות של החקלאות המודרנית, והמיושב צפופות בערבים. ובכל זאת, בין המיעוט שחלק על תפיסה זו, נתפס אזור ההר כחיוני לגורל הציונות.

ניתן לומר כי באופן כללי עיר האבות האירה פניה לציונות. השפעת תנועת המזרחי בעיר בשנות העשרים של המאה הקודמת הייתה רבה. לא קלה הייתה מנת חלקה של חברון בשנים אלו. קשיי הקיום הביאו להגירת צעירים. רעידת האדמה הגיאולוגית ב־1927 והפרעות הרצחניות בקיץ תרפ"ט ריסקו את הקהילה.

במבט לשנים הטובות שקודם לכן, זכור העניין הציוני בדמותה של העיר כעיר מעורבת המלמדת על אפשרות החיים יחדיו, ובתוך זה השפעתו החיובית של ארגון הדסה על שני העמים החיים זה בצד זה. היבטים אלו עניינו את התנועה הציונית כמעין מודל עתידי להתיישבות ציונית שתביא תועלת לכול, בניסוחו של ז'בוטינסקי ל"בן ערב, בן נצרת ובני". חברון הייתה אבן בוחן; הערבים הפיקו תועלת מהציונות. כל זאת, עד לבוא המפץ הגדול. אחרי תרפ"ט, כשהדם של נרצחי חברון עדיין מבעבע, העיסוק הציוני בחברון השתנה.

אם בציונות עסקינן, אלמכיאס מזכיר את דמותו של אריה יהושע לבנון, פובליציסט ומחנך שהגיע לחברון אחרי המאורעות בתרפ"ט. לבנון, דמות נשכחת, הביע את יחסו לחברון באיסוף אגדות מאגדותיה ועריכתן. האגדות, שמבחינת הז'אנר אפשר לראותן כמעשיות, נועדו להקפיא את רוחה של חברון ולשמרה עד שתבוא העת. בכך הן מזכירות אגדה חברונית שלטענת ברל כצנלסון היא שהניעה אותו אל הציונות.

בשנות השלושים הראשונות, הניוון אפף את חברון היהודית. לבנון הבין שמאגדות בלבד, יפות ככל שתהיינה, לא תצמח הישועה. לחברון הבודדה בדרום הר יהודה לא יהיה גואל אם לא ייעשה מעשה. הוא השליך יהבו על ההתיישבות בהר. והנה, לרגע נצנצה התקווה. לנוכח ההתעלמות, לדעתו, מהצורך ליישב את הסביבה – צץ מבשר, ניסיון להתיישבות בסביבה: "אמנם בזמן האחרון זז הקרח מלבותינו. גדל הדחק באדמות הפרדסים. יש צורך בהון תועפות לפרדס והחלו לעלות להרים ('כפר עציון' על־יד חברון) […] אמנם חוסר המים מעכב הרבה את ההתיישבות בהרים, אולם הרבה מכשולים עברנו בעשרות השנים של חיי הציונות וגם זה עלינו לעבור" (א"י לבנון, במשעולי המולדת, ירושלים תרצ"ד, עמ' ד). הקטע הזה, המעיד על הפחת תקווה, נכתב בחברון כשנתיים לפני המאורעות שפרצו באביב תרצ"ו ונמשכו שלוש שנים, ושבעקבותיהם כבר לא נותר לקהילה המוכה סיכוי. חברון ננטשה עד למלחמת ששת הימים.

בין שתי ערים

נותר הזיכרון. גם אם לא כולם זכרו ולא תמיד זכרו, אי אפשר לומר שחברון ננטשה בתודעה. בפרק מיוחד שהקדיש לכך, אלמכיאס מפליא לתאר את ביטוייה של חברון בזיכרון הלאומי; הוא ממש מצליח לכמת את הגעגוע. ומנקודת המבט של חיבורו, השכיל להוכיח כי חברון, חרף נפילתה ביד צר, נותרה בעצם שרירה וקיימת.

--

הרצאה מקיפה של ד"ר אלמכיאס על ממצאי מחקרו סביב הקשר בין הציונות לעיר חברון נישאה היום (שישי) בשמורת 'עוז וגאו"ן' שבגוש עציון.