שתיהן נקראו על שם אותו האיש, סבא דניאל, ושתיהן עמדו לחגוג יחד את יום הולדתן העשירי. אבל הן לא היו בנות דודה. דניאלה הייתה הדודה של דניאל, ושתיהן באמת נקראו על שם אותו הסבא, אך במקרה של דניאל מדובר היה בסבא רבא, לא בסבא רגיל.
שתי הבנות היו חברות טובות מאוד, בלי שום קשר לקרבת המשפחה המיוחדת ביניהן. לפעמים דניאלה הייתה גוערת בדניאל שהיא לא מספיק מכבדת את הדודה שלה, ואז דניאל הייתה מצהירה שהיא מבוגרת יותר, ולכן דווקא אותה צריכים לכבד. רות, אמא של דניאל (שהיא האחות הגדולה של דניאלה) הייתה צוחקת על שתיהן, וסבתא של דניאל, שהיא אמא של דניאלה, הייתה גוערת בבת שלה שהיא צוחקת על אחותה הקטנה.
שתי הבנות לא גרו באותה העיר, אבל כשהמשפחה של דניאל באה לבקר בשבת, "הדנדניות" (כך קראו להן כולם) היו מיד נעלמות בחדר ומפטפטות. או אולי נכון יותר לומר, מתווכחות. "את לא יודעת איזה כיף לך", הייתה אומרת דניאלה בקול מלא קנאה. "תמיד מעניין אצלך בבית! שאול ונתן עושים בלגן שמח, ונגה כזאת מתוקה! אני ממש לבד וזה מבאס. זה מעצבן להיות בת הזקונים במשפחה".
"חה. עושים בלגן זאת הגדרה מצוינת", דניאל הייתה משיבה, "אבל זה לא תמיד כזה שמח! נניח כשצריך לשמור עליהם שעתיים בגינה או כשהם מקשקשים לך על מחברת גיאוגרפיה... לך הרבה יותר כיף! מפנקים אותך, ואת כמעט ולא צריכה לעשות כלום בבית".
באחת השבתות היה לדניאלה רעיון. "מה דעתך שנתחלף לכמה ימים?", היא הציעה. "במקום שכל הזמן נתווכח למי יותר כיף בחיים, אני אסע אלייך ואעזור עם האחיינים המתוקים שלי, ואת תתפנקי לך כאן!". דניאל התלהבה, ושתי האימהות הסכימו לסידור - אחרי הבטחות מפורשות שהבנות ישלימו את הימים שיחסירו בבית הספר.
היום הראשון עבר בנעימים על שתי הדנדניות. שאול ונתן התכרבלו ליד דניאלה ושמעו סיפורים, ורות שמחה לתת לאחותה הקטנה להרדים את נגה התינוקת בעגלה. אפילו שטיפת הכלים נראתה לה מטלה חביבה. בינתיים, דניאל עשתה כיף עם סבתא. הן הלכו לקניות, אכלו יחד גלידה וראו סרט במחשב. כשסבא חזר מהעבודה בערב, הוא לימד את דניאל לשחק שחמט, והתברר שהיא לגמרי לא רעה בזה.
הבעיות התחילו ביום השני. סבא וסבתא של דניאל היו מוכרחים לחזור לעבודה, אז דניאל נשארה לבד בבית. היא קראה, שיחקה במחשב, נשנשה עוגיות ושיחקה עוד קצת במחשב. היה שקט מאוד. אחר הצהריים, כשסבתא הגיעה, היא התנצלה שאין לה זמן לשחק איתה היום, וסבא בכלל הגיע מאוחר בלילה. דניאל חזרה למחשב.
בינתיים, אצל דניאלה היה רועש. רועש מדי, לטעמה. נגה בכתה כל הלילה (או לפחות כך היה נדמה לדניאלה) והיה לה קשה לישון. שאול ונתן רבו כל הזמן, ונתן קשקש על הציור היפה שהיא התכוונה להשאיר לדניאל בחדר. כאב לה הראש, והיא רק רצתה לשבת ולקרוא בשקט - אבל רות ביקשה ממנה עזרה בשמירה על הקטנים.
בערב, הבנות דיברו ביניהן בטלפון. "נו, איך...?", שאלה דניאלה. "סבבה! כיף ממש!", ענתה דניאל. "אבל תקשיבי, נזכרתי שקבעתי משהו עם החברות שלי למחר. אכפת לך לקצר את הביקור ושנתחלף חזרה?".
"אה... נו, טוב, בסדר. קצת חבל, אבל אני מסכימה... גם לי יש משהו ששכחתי ממנו...".
הן חזרו לביתן בשמחה, ומאז, משום מה, מצאו נושאים אחרים להתווכח עליהם.