מרגישים בנוח בסביבה העירונית. יעלים ברחוב במצפה רמון
מרגישים בנוח בסביבה העירונית. יעלים ברחוב במצפה רמוןצילום: תהילה רובינשטיין

כשנעמה מנספלד חזרה בצהריים בהירים לביתה שברמת הגולן, היא שמעה לפתע רעשים שמקורם לא ברור. תחילה חשבה שמדובר בחתול הביתי. הרעשים נמשכו יום אחרי יום, "עד שיום אחד החתול ישן לידנו ועדיין שמענו את הקולות". נעמה החליטה לנסות לאתר את מקור הרעש. כשטיפסה לעליית הגג, נפתרה התעלומה. "גילינו טורף קטן בשם דלק סלעים שחי בעליית הגג", היא מספרת. "דלק הוא טורף קטן ממשפחת הסמורים, שבעזרת טיפוס על העץ בגינה שלנו נכנס לעליית הגג ומאז הוא גר אצלנו. חם לו שם, והוא אוהב להתחמם ליד הארובה".

נעמה החליטה לא להפריע לו בשגרת החיים, לא להתקרב אליו או להאכיל אותו. "אסור לבני אדם להאכיל חיות בר", היא מסבירה, "אם הם מתרגלים לקבל מזון מבני אדם, הם עלולים לתקוף אנשים בדרישה 'תנו לנו אוכל, אנחנו מסתמכים עליכם'. אנחנו לא רוצים לקרב אותם אלינו, כי הם צריכים למצוא בטבע את המזון הנכון להם בעצמם". דלק הסלעים מצידו מקיים שכנות טובה עם משפחת מנספלד וכמעט לא מפריע לשגרת יומה, למעט רחשים מדי פעם. "לפעמים אנחנו שומעים אותו בלילה".

דאה על הגדר

בתקופות קדומות יותר סיפורה של מנספלד לא היה נשמע כאירוע חריג. לפני תהליכי העיור המואצים, בני האדם והטבע היו קרובים יותר, וגם החיכוך עם בעלי חיים שונים היה מצוי יותר. הערים והיישובים שנבנו במהלך שנות קיום המדינה גרמו להיעלמות חלקים נרחבים מהטבע. התוצאה, בין השאר, היא היעלמותם של בעלי החיים מהאזורים הללו, אם מפני שלא שרדו במרחבי הטבע הקטנים שנותרו להם, ואם מפני שהם כבר לא מרגישים בנוח בסביבה החדשה בדמות בניינים ומפעלים. גם באזורים הפתוחים יחסית, בעלי החיים הפכו לנדירים יותר. "כשהגעתי לגולן היו הרבה נשרים", מספר יניב נרוב מרמת מגשימים, "כשהיה פגר אצלנו במושב, היית רואה מחזה מרהיב. חמישים נשרים מופיעים מולך, כולם עומדים באוויר ומחכים בסדר מופתי, קודם המבוגרים יותר ואחר כך הצעירים. היום לצערנו כבר לא רואים את זה, הטבע השתנה".

ובכל זאת, קיימות עדיין תופעות מפתיעות של מפגשים ספונטניים בין בעלי חיים לא שגרתיים ובני אדם בסביבת מגורים אנושית. יואב לקטוש ממושב טל שחר הסמוך לבית שמש יצא להליכה רגלית עם אשתו במושב, כשלפתע נגלה לעיניו עוף דורס, מרשים ונדיר בשם דאה שחורת כתף. "במהלך ההליכה הספורטיבית עם אשתי, ראיתי את הדאה תלויה על גדר תיל ליד מאגר המים במושב. ניגשתי וראיתי שמדובר בעוף דורס. התקשרתי לפקח רשות הטבע והגנים והוא הודיע שהעניין בטיפול, אבל כדאי לחלץ אותה כמה שיותר מהר. רצנו הביתה והבאתי כלים מיוחדים שהיו לי. כשחזרתי, הבחנתי בכך שהיא תפוסה חזק, והחלטתי ליישם עקרונות של חובשות שאני מכיר כמתנדב באיחוד הצלה".

לקטוש חילץ את הדאה ופינה אותה לביתו עד להגעת ה'חיבולנס' - מערך של רשות הטבע והגנים שנוצר על מנת להעביר חיות בר מוגנות פגועות מכל רחבי הארץ אל בית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים. הדאה הגיעה לבית החולים וטופלה, אך לקטוש לא הסתפק בהעברתה לטיפול. הוא הגיע לבקרה בבית החולים והיה מלא התרגשות מתהליך השיקום של החיה המרשימה. "ביקרתי אותה ונקווה שהיא תבריא".

חתולים עם קרניים

המפגשים הספונטניים מתקיימים גם במקומות עירוניים יותר והומי אדם. כך למשל במועצה המקומית מצפה רמון, שהתברכה באוצרות טבע וחי עשירים. בעלי החיים הנפוצים בסביבה הם כאלה שמותאמים למדבריות, כמו נחשים ולטאות, עופות דורסים, וכן בעלי חיים פראיים שהובאו למכתש בשנות השישים והתרבו בו, כגון תן זהוב, זאב מצוי, צבוע מפוספס, שועל מצוי ושועל הנגב. אך התופעה הבולטת והצבעונית מכולם היא היעלים, שאותם אפשר לפגוש מסתובבים בחופשיות ברחובות העיירה, מבקרים בחצרות ובגינות, אוכלים מכל הבא ליד ואף רובצים בתוך פחי האשפה הגדולים.

“בעל החיים הכי דומיננטי ברחבי המועצה היום הוא היעלים", אומר רוני מרום, ראש מועצת מצפה רמון. "יש עדר מאוד גדול שחי על המצוקים במכתש ומדי יום רועה ברחבי היישוב, נח, ובכלל עושה כרצונו. ביישוב אנחנו מתלוצצים שאצלנו יש 'חתולים עם קרניים'. הם הפכו להיות חלק מהנוף היישובי. למפגש הזה יש צדדים נפלאים. זו אטרקציה נפלאה גם לתיירים וגם בשבילנו". המפגש החי עם היעלים יוצר סיטואציות שאי אפשר לראות במקומות אחרים בארץ. "אפשר למשל לראות ילדים בגני משחקים, וחצי מטר מהם יושב יעל זכר ענקי. זה אחד הדברים שמייחדים את מצפה רמון, ולא בכדי בחזית הסמל של מצפה רמון ניצב היעל".

הסיטואציה הייחודית במצפה רמון תורמת גם להנחלת ערכי הטבע לילדים. "ילדים מצפאים (תושבי מצפה רמון, ד"ע) רגילים לראות את המראה הקסום, ואנחנו מחנכים אותם לחיות עם בעלי החיים. לא להאכיל אותם ולא ללטף אותם", אם כי, הוא מודה, לפעמים יש ילדים שחורגים מהנהלים.

למרות המחמאות שמרעיף מרום על ראש היעלים, הוא אינו מסתיר גם את הנזקים שגורמים בעלי החיים האהודים. "יש כמה נזקים שקשה להימנע מהם, כמו הגינון. כל עץ שנשתל חייב להיות מוגן. יש המון שיחים ושתילים שאנחנו לא יכולים לשתול כי הם נאכלים מיד. תחום הגינון העירוני הפך להיות אתגר מאוד גדול בגלל היעלים. נזק שני הוא שלפעמים כדי להגיע לצמרות העצים הם מטפסים על כלי רכב ויוצרים נזקי פח כאלה ואחרים". ויש נזקים שנגרמים שלא באשמת היעלים. "יעלים אוכלים שקיות בגלל הריח שלהן, והדבר עלול לגרום לתמותה שלהם ברחובות. בלתי אפשרי לשמור על יישוב שלא יהיו בו שקיות ניילון, אבל אנחנו משתדלים לחנך את הציבור כמה שיותר לסגור את הפחים ולא להשאיר שקיות ברחוב".

במצפה רמון אפשר לפגוש ברחוב לא רק יעלים. "יש עוד חיות בר, כמו צבועים, שמסתובבים ביישוב בלילה ולפעמים אוכלים כלבים וחתולים. על אף שהם אוכלי נבלות בהגדרה, כשהם לא מוצאים פגרים הם אוכלים בעלי חיים. שועלים יש המון בכל גינה, ולצערי לאחרונה יש גם תנים שהגיעו ממש עד מצפה רמון. יש עוד חיה אחת, שאומנם לא נמצאת ביישוב עצמו אבל אפשר לראותה בפאתי היישוב. מדובר בפרא, בהמה יפהפייה שחיה בעדרים גדולים באזור המכתש ובנחל צין. הם אומנם גורמים נזקים לחקלאות, אבל מדובר בחיה מדהימה".

לא ברחו מגן החיות

גם בערי המרכז ישנו מגוון בעלי חיים שעדיין מצליחים להתקיים, חרף מרחבי הטבע שהולכים ונעלמים מהאזור. שועלים, תנים ונמיות מתגוררים בראשון לציון, צבאים וניצים בירושלים, נחש המטבעון בחולון, ובמודיעין החיה המדוברת ביותר היא הצבוע. ישנן חיות שניתן למצוא ברחבי גוש דן בכלל, למשל דררת קרמר, מין תוכי טרופי שחי בלהקות ונפוץ מאוד בתל אביב ובגבעת שמואל. החיה אולי הנפוצה ביותר במרכז הארץ היא יאורית מצרית. היאוריות שייכות למשפחת הברווזיים ונפוצות מאוד בישראל, בעיקר בסביבות פארקים, שדות ומקורות מים. בגן החי בפתח תקווה היא מבקרת באופן קבוע, אך בתור אורחת ולא כתושבת קבע, דבר שגורם ללא מעט תלונות מצידם של תושבי העיר, שחושבים שהיא חיה שברחה מגן החי. "נא להכיר, יאורית מצרית, מבקרת בגן החי אך לא דיירת קבע", כתב לאחרונה ראש העיר פתח תקווה, רמי גרינברג, בדף הפייסבוק. "אנחנו והמוקד העירוני מקבלים לא מעט פניות של תושבים מודאגים שנתקלים ביאוריות ברחבי העיר וחושבים שהן ברחו מגן החי. חשוב לנו להבהיר שאין מדובר בעופות שאנחנו מגדלים בגן החי, אלא במבקרים מזדמנים. כמו כן, מדובר בעופות בר, לכן בשום פנים ואופן אין לנסות ללכוד אותם ולגדלם בבית", חתם ראש העיר את דבריו.

מתברר שאפילו בלב ליבה של העיר הגדולה והסואנת תל אביב מצליחות להתקיים להן חיות בר. "בוקר אחד ירדתי מהבניין לעבר הרכב שלי בחנייה, רציתי לנסוע ללימודים. לפתע ראיתי משהו מבצבץ מתחת לגלגלים שלי. התכופפתי ולנגד עיניי נגלה קיפוד גדול", מספר אברהם (25). "הייתי בשוק, ובעיקר צחקתי. לאחר פרק זמן קצר הקיפוד עזב את המקום ואני נסעתי לדרכי, אבל הסתקרנתי: מהיכן הקיפוד? אחרי כמה ימים נפתרה התעלומה: הקיפודים הגדולים גרים מתחת לבניין, הם בנו להם שם בית וכנראה הם מרוצים. שאלתי חברים והתברר לי שאני לא היחיד. כמעט אצל כולנו, מרחק של כמה דקות הליכה מקניון עזריאלי, מתגורר בתחתית הבניין דייר חדש שלא משלם שכירות. הוא מהלך לידנו ואנחנו כבר רגילים אליו. זו כבר בדיחה בקרב החבר'ה שלנו, אילו חיות יש בתל אביב? קיפודים!".

אז איך בכל זאת מצליחות חיות בר לשרוד גם במקומות כאלה? "הרבה חיות לומדות להסתגל, ומי שלא מסתגלת - נכחדת", אומר ד"ר יריב מליחי, זואולוג מחוז מרכז של רשות הטבע והגנים. "החיות שאנחנו רואים, שמצליחות להיצמד לאדם או לחיות לידו, הן חיות סתגלניות שמסוגלות לספוג מידה מסוימת של חיים עם אדם. אנחנו לא נראה צבי חי בתוך העיר או נשר מקנן על גורד שחקים, כי הן חיות שצריכות שטחים יותר גדולים. לעומתם יש חיות מסתגלות: תנים ברמת גן, יאוריות בראשון לציון או שפנים שמשתחלים פה ושם. הכול תלוי במין החיה וביכולת ההסתגלות שלה".

ד"ר מליחי מספר גם על חיות שמסתגלות יותר מדי. "ברגע שחיה מסתגלת יותר מדי, היא נחשבת חיה פולשת. דררה או עורב אפור הם עופות שמסתגלים מהר מאוד. כולם התחילו כחיות בר, גם חולדה ועכבר, שהיום תלויים לצערנו באדם. אחת הדאגות שלנו כשומרי טבע היא שבסופו של דבר בעל חיים שלא יהיה מסוגל, שיש לו דרישות מוגזמות של שקט ומרחבים, ייכחד. זה יתחיל בצבאים ויימשך לזאבים. הן חיות שלא מסוגלות ולא יכולות לשרוד במדינה הולכת ומצטופפת כמו שלנו. במאה העשרים ניצוד הדב האחרון, ניצוד התנין האחרון והנמר האחרון מת. כולם נעלמו. המשותף להם הוא שהן חיות גדולות שצריכות מרחבים גדולים. נותרנו עם טורפים בינוניים כמו זאב, צבוע, שועל ותן. ככל שהשטח ילך ויצטמצם, גם הם ייעלמו".

הסיבה העיקרית להיעלמות מיני בעלי החיים הללו, מסביר ד"ר מליחי, היא המלחמה על משאבי הקרקע. "לנו בני האדם אין מספיק שטחים כדי לבנות כבישים ורכבות, ולהם אין מספיק מקום כדי לגדל צאצאים".

גם הפתרון שהגתה מדינת ישראל לשימור בעלי החיים - שמורות הטבע, נמצא לדבריו בסכנה. "המדינה החליטה שיש שטחים שלעולם לא ניגע בהם וקראה להם 'שמורות טבע'. אבל תמיד יש ציניקים שאומרים 'היום זה שמורת הטבע, ובעוד חמישים שנה, כשייגמר המקום, נגיד תודה ששמרתם על הטבע, זוזו, אנחנו רוצים לבנות'. המדינה החליטה שיש שמורות טבע ומעברים לבעלי חיים על כבישים ומתחת לכבישים, אבל זה הולך ונסגר ומצטופף ולא בטוח שזה יישאר".

יש לנו תיש

הרצון של בני האדם להתחבר אל חיות הבר, ללמוד עליהן וליהנות מהמפגש איתן הוליד בשנים האחרונות קונספט ייחודי בשם 'גן טבע'. "הילד שלי למד עד הקיץ האחרון בגן טבע", מספר מתן לרמן, תושב היישוב נופים. "בגן שלו יש הרבה חיות. באתי לקחת אותו מהגן ולפתע ראיתי תיישים רצים מהר. זה היה נראה לי קצת לא בטוח. פתאום אני שומע את הגננת אומרת לילדים: 'ילדים, אף אחד לא יוצא, שחררתי את התיישים'. התיישים צריכים לרוץ והילדים צריכים לכבד". הגן מצטרף אל הטבע שלרמן וילדיו ממילא חיים ביישוב. "היישוב שלנו מלא חזירי בר, שועלים ושפני סלע. יש פה שועל שמסתובב חופשי כאילו זה הבית שלו. במובן מסוים אני מבין אותו, הם הרוב פה. רק שבעה אחוזים משטחי יהודה ושומרון, כולל ערבים, מיושבים. 93 אחוזים מיו"ש הם טבע".

יש מי שהרומנטיקה במפגשים בין חיות הבר ליישובים ולבני האדם דווקא מדאיגה אותו. "חיות הבר, בחיפושן אחר מקורות מזון, נמשכות אל היישובים. שם הן ימצאו תמיד גינת ירק, מזון לחתולים או פח שאינו סגור ומכיל בתוכו הפתעות טעימות. במצב כזה שני הצדדים מפסידים", אומרים ברשות הטבע והגנים. "התושבים יקומו בבוקר לפחים הפוכים, גינה הרוסה או צינורות השקיה מחוררים. הטבע, מהצד השני, ימשיך להסתמך על האדם במציאת מזונו, עד שיפסיק לחפש מזון טבעי בטבע. הדבר יפגע במערכת האקולוגית כולה ויהפוך את חיות הבר לכלבים משוטטים, במקום התנים והשועלים המרהיבים שאנחנו נהנים לראות מדי פעם. דבר שכזה יסמן אותם כמטרד, כמזיק, כאשר אנחנו אלו שהפכנו אותם לכאלה. בנוסף לכך, חיות הבר עלולות להיות נשאיות של כלבת ולפגוע בחיות הבית או אפילו באדם. לכן חשוב לשמור על חיות הבר בטבע”.

ברשות הטבע מציינים שאם בני האדם ייצמדו להנחיות, אפשר יהיה לקיים כל מין ומין במקומו וממילא שרשרת המזון תתפקד בצורה טובה. "ישראל כולה היא גן עדן לחיות הבר, לפחות בתיאוריה. מרחבים פתוחים, שפע של מזון טבעי זמין, מקורות מים יציבים וארעיים, מקומות מסתור לרוב ושרשרת מזון מתפקדת, מהקטן שבפרוקי הרגליים ועד לזאבים הטורפים וחזירי הבר, שהם אוכלי-כול. שרשרת המזון הזאת היא למעשה מערכת אקולוגית עדינה, שאפשר לדמות אותה לפירמידה שבה כל נדבך שנוציא יפרק את הפירמידה כולה או ישנה אותה לעד. לכן החשיבות הגדולה לשמר כל מין ומין, לשמור על גדלי אוכלוסיות קבועים ולטפל במינים פולשים שהגיעו מארצות זרות והתבססו בטבע הישראלי".