ידידיה מאיר
ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות החג. בעוד שלושים יום בדיוק, בז' בטבת, העולם היהודי יחגוג את אחד מחגיו הגדולים: סיום הש"ס.

קשה להעריך כמה אנשים יחגגו את החג הזה, אבל להערכתי מדובר במאות אלפים. הרי כמעט בכל בית כנסת בעולם יש היום שיעור בדף היומי, נכון? רק הנתון הזה מביא אותנו לאלפי שיעורים עם עשרות אלפי לומדים. וזה בלי שלוקחים בחשבון עוד רבים רבים שלומדים בעזרת שיעורים מוקלטים, עם חברותא, עם גמרא מבוארת או עם גמרא לא מבוארת.

אפשר לכתוב על סיום הש"ס מכל כך הרבה זוויות מרגשות. זה סיפור כל כך גדול. מהנאום ההיסטורי של רבי מאיר שפירא מלובלין בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בשנת תרפ"ג, לפני 96 שנה, דרך המחזורים הראשונים, הלימוד בשואה, הלימוד בתקומה, ועד המחזור שמסתיים עכשיו. אבל שלא כמנהגי, הפעם לא באתי להתרפק. בטור הזה אני נציג מכירות במחלקת השיווק של הדף היומי. בעוד חודש תתרחש הזדמנות עסקית שחוזרת על עצמה פעם בשבע וחצי שנים: אנחנו יכולים לצרף אינספור חברים חדשים למועדון הכי שווה בעולם. אז את ההתרגשות הבאמת גדולה אני משאיר לסיומים עצמם. אבל עכשיו, אל תביטו לאחור, הניחו ללומדים, אנחנו עם הפנים קדימה, אל המחזור ה-14 בדף היומי. הנה שבע סיבות עיקריות למה ביום ראשון ח' בטבת כדאי לכם לפתוח מסכת ברכות וללמוד את הדף הראשון שלה.

בגלל השפיות. כמו כל איש שיווק אני רוצה לדבר אל האגו שלכם. מדויק יותר: אל הצרכים שלכם. אפשר, ואולי צריך, להזכיר את החיוב ללמוד תורה, הזכות ללמוד תורה, האושר ללמוד תורה, אבל בואו נתחיל דווקא בטובת ההנאה הבסיסית ביותר שתקבלו מלימוד הדף היומי: יציבות. החיים האישיים של כל אחד מאיתנו יודעים עליות ומורדות. אני לא מדבר על דרמות גדולות, על עניינים של חיים ומוות חלילה, אלא על התמודדויות שבשגרה: עבודה, זוגיות, רווקות, ילדים, בוסים, שכנים, מצבי רוח.

כל יום והאתגר שלו. הדף היומי הוא אי של שפיות. אתה יודע שמה שלא יקרה היום – תמיד תוכל לברוח לשעה, או לחצי שעה, או לעשרים דקות, לעולם אחר. תמיד הוא יהיה שם בשבילך. ושוב, אני לא מדבר דווקא על בריחה מדברים קשים בחיים. זה יכול להיות הפוגה מבופה גדול מדי בחדר האוכל של המלון בחופשה אל עולם רוחני יותר, זה יכול להיות הפסקה מההתרגשות ומהלחץ של ההכנות לבר המצווה של הבן שלך אל משהו מרגיע. מה שלא תעשה, איפה שלא תהיה, יחכה לך הדף כעוגן יציב בחיים. ובעיקר הוא יציל אותך בימים הריקניים. הרי יש גם כאלה. ובכן, גם אם היום שלך לא היה הכי מוצלח, לא תסיים אותו בתחושת חידלון, אין כזה דבר שנשרף לו עוד יום. תמיד אתה לוקח איתך ממנו משהו. אין לך יום שלא מביא איתו דף.

בגלל הזהות. החיים הציבוריים שלנו מלאים בוויכוחים על מה שנקרא "ענייני דת ומדינה". זה נושא שתמיד נמצא על סדר היום. והוא נמצא גם על סדר היום האישי של כל אחד מאיתנו: נטילת ידיים, הנחת תפילין, תפילת שחרית, חינוך ילדים, תפילת מנחה וערבית, כשרות, שבת, חגים, צומות. למה בעצם אנחנו עושים את כל זה? רק בגלל שככה חונכנו? רק בגלל שההורים שלנו עשו את זה? אי אפשר להישאר כל החיים ברמה של הגן או של השו"ת סמס. אז נכון, הגמרא היא אומנם לא ספר הלכה למעשה, אבל היא החיבור התורני המקיף ביותר שנוגע בכל סוגיות החיים. ממנה אפשר להיכנס לראש של חז"ל ולהבין את תפיסתם בכל העניינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, בכל מעגל השנה, בכל מעגלי החיים. ואנחנו חייבים את המידע הזה לעצמנו. אנחנו לא מסורתיים. אנחנו רוצים להבין מה אנחנו עושים ולמה, לקבל קצת מושגים.

בגלל הקביעות. ואם תאמרו: בסדר, חשוב לקבוע עיתים לתורה, ברור, אבל תן לי את הקצב שלי. אני רוצה ללמוד עמוד בכל יום. אני רוצה ללמוד שלושה דפים בכל יום. אז קודם כול, אין אדם לומד אלא בקצב שליבו חפץ. ובכלל, אם יש לכם משמעת עצמית: מצוין. החיים ארוכים ויש לכם המון זמן ללמוד כל מה שתרצו, מתי שתרצו. אבל לאנשים כמוני, נטולי משמעת עצמית ובעיקר נטולי סדר יום קבוע, הדף היומי הוא הדרך היחידה ללמוד משהו. הוא נותן לך מסגרת, משמעת, תוכנית עבודה. אני אומר לכם בכנות: בלי הדף היומי לא הייתי פותח ספר. איך אני יודע? כי חייתי ככה שנים. עם ניסיונות כושלים של לימוד עוד מימי הישיבה. הכול היה גדול עליי, עד שהגיע הדף וריכז אותי: יש לו התחלה, יש לו אמצע, יש לו סוף ובעיקר יש לו דד ליין. היתרון הגדול ביותר של הדף היומי זה שהוא יומי. הוא הופך את האנשים הכי לא מחויבים - למתמידים הכי גדולים, שלא עוברים יום אחד בלי לקבוע עיתים לתורה.

בגלל ההשראה. לימוד קבוע הופך אותך מיום ליום לאדם חכם יותר ולאדם צנוע יותר. זה אולי נראה קצת סותר: אם אני נהיה יותר ויותר חכם, איך אני גם נהיה יותר ויותר צנוע? אז קודם כול, ללימוד תורה יש תכונות סגוליות. אני לא מבין איך זה עובד, אבל זה עובד. התפילה שלך אחרי לימוד טוב תמיד תהיה יותר בכוונה. גם הסבלנות שלך לילדים תגדל. מה הקשר, הרי זה שכל וזה רגש? עובדה, זאת המציאות. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. אבל מעבר להשפעה המיסטית של הלימוד, ברמה האנושית, ככל שתלמד יותר תבין כמה אתה בעצם יודע פחות. כמה התורה גדולה ועמוקה ורחבה, וכמה אתה צריך ללמוד, לחזור, להקשיב, להבין. זה הופך אותך לאדם מודע יותר וקשוב יותר לעצמך, לסביבה וכמובן לתורה.

בגלל האחדות. הטור הזה נכתב באחד הימים המסובכים ביותר בדף היומי. מסכת נידה, המסכת האחרונה בתלמוד הבבלי, רגע לפני קו הסיום (גילוי נאות: אני עדיין לא מסיים. זכיתי להצטרף למועדון רק במסכת סוכה), היא ממש כמו בטירונות קרבית, אחד השלבים הקשים ביותר. מסע כומתה. וזה קשה, וזה מתסכל. אתה יושב מול הדף הלא מובן וחולם על מסכת ברכות. ושיהיה ברור: גם במסכת ברכות יש סוגיות קשות. ככה זה בכל מסכת. אבל מה שמחזיק אותי בימים כאלה זאת הידיעה שאני לא לבד. ממש עכשיו, בקצה אחר של העולם יושב יהודי ומנסה כמוני להתמודד עם הסיבוך הזה. זאת הרגשה נפלאה, להיות חלק מסיפור גדול. סיפור יהודי גדול. אז נכון, בעוד חודש לא נזכה לאירוע מרכזי אחד של כל הלומדים מכל החוגים: יהיה סיום של החסידים, וסיום של הליטאים, וסיום של הספרדים, וסיום של הציונות הדתית. בעולם מתוקן אולי היינו זוכים לחגיגה משותפת של כל המגזרים. אח, כמה מרגש זה יכול היה להיות! אבל בסדר, מה זה מעמד סיום הש"ס לעומת לימוד הש"ס עצמו? ובלימוד היומיומי, עם ישראל, על כל גווניו (ואגב, בשנים האחרונות גם יהודים שאינם חובשי כיפה הצטרפו לטרנד), מאוחד לגמרי. עם אחד, דף אחד.

אגב, מכל הטיעונים שהזכרתי עד כה, על הנקודה הזאת בעיקר דיבר רבי מאיר שפירא בנאום המיתולוגי שבו הציג לראשונה את הסטארט-אפ שלו: "אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא, היש לך ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל? נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות, נוסע הוא שבועיים מישראל לארצות הברית, לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארצות הברית נכנס הוא לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום ומצטרף ללומדים בחדווה, ומתפלפל עם הלומדים והם משיבים לו ונמצא שמו הגדול מתאדר מתגדל ומתקדש". רבי מאיר שפירא רק לא חלם, שכבר בדרך לארצות הברית, במטוס, יוכל היהודי לשלוף אוזניות, להתחבר למערכת המדיה של אל-על ולהאזין לשיעור בדף היומי, ונמצא שמו הגדול מתקדש.

בגלל שנגמרו התירוצים. אם הייתי נולד לפני המצאת השוטנשטיין לא הייתי מסוגל ללמוד דף יומי. זה הרי מסובך, ולא ברור, וברבות מאוד מהסוגיות צריך ידע מוקדם, ואיך בכלל מפסקים ויודעים איפה נגמרת השאלה ומתחיל התירוץ ולמה רש"י כתוב בכתב רש"י? לימוד גמרא הוא דבר מאתגר. אבל בדור שלנו זכינו לכל כך הרבה הנגשות. מהפירוש הראשון של הרב שטיינזלץ, דרך הקלטות של קול הדף, הש"ס של 'עוז והדר' או של 'חברותא', החוברות של 'ושננתם', שיעורי הדף היומי ברדיו וברשת. היכנסו לפורטל הדף היומי ותראו כמה שיעורים יש, בכמה שפות ובעיקר בכמה סגנונות. החל בשיעורים מושקעים שכוללים מצגות כמו שיעוריו של שמואל נבון, ועד הדף היומי בעשר דקות של הרב נפתלי וסרמן. אפשר לומר שחוץ מללמוד בשבילך את הדף הפורטל עושה הכול.

בגלל ההתחלה החדשה. כל מה שנכתב פה הוא מהזווית האישית שלי. יכול להיות שלומדים אחרים ייתנו לכם סיבות אחרות, יותר משכנעות (אתם מוזמנים לשלוח את התחושות והסיפורים שלכם על הדף היומי למייל שמופיע למטה). אבל דבר אחד ברור: בעוד חודש יש לכם הזדמנות לעלות על הרכבת, על החללית. נכון, אפשר להצטרף כבר היום, אבל התחלה חדשה זאת התחלה חדשה.

ואתם יודעים מה? אולי אל תחשבו יותר מדי בגדול. למועדון שלנו אפשר להצטרף לכמה זמן שרוצים, בלי שום מחויבות מראש. אין דמי ביטול. אני מאחל מכל הלב לכל המצטרפים החדשים הרבה הצלחה באתגר, אבל סביר להניח שלא כולם יחזיקו מעמד עד סיום המחזור ה-14, בעוד שבע וחצי שנים. אז מה. גם אם עשרות אלפי יהודים יתחילו ויסיימו את מסכת ברכות זה דבר עצום. דף ועוד דף ועוד דף. חודשיים שלמים של שפיות, זהות, קביעות, השראה ואחדות. בלי תירוצים.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

את התמונה הזאת צילמתי לפני ימים אחדים בבית הדפוס הענקי של הוצאת ארסטקרול בברוקלין. כמו במאפיית מצות לפני הפסח, גם כאן המכונות עובדות במלוא המרץ כדי להספיק להדפיס עוד אלפי גמרות שוטנשטיין לכל המצטרפים החדשים.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו