מדינת ישראל, אם לא יהיו הפתעות מרעישות בימים הקרובים, תלך בפעם השלישית בתוך שנה אחת לבחירות. אפשר לנחם את עצמנו ולומר שזה דבר שיכול לקרות בדמוקרטיה, אבל בעוד שאנחנו יודעים ששום דבר ממשי לא ישתנה גם בסיבוב הבא, כדאי בעיקר לנסות להבין מדוע מדינת ישראל תקועה מאז הבחירות בחודש אפריל 2019. למעשה, כבר מיום ההכרזה על קיומן של הבחירות הללו.
האשמים העיקריים הם בנימין נתניהו ובני גנץ. כל אחד אשם מכיוון אחר: נתניהו בזחיחותו הפוליטית שנובעת מיותר מדי זמן בשלטון בלי איתגור אמיתי, וגנץ מחוסר ניסיונו וכניעתו ללחצים פנימיים שמונעים ממנו כל סיכוי להיות ראש ממשלה, עכשיו ובעתיד.
נתחיל מנתניהו. שיחות עם כמה גורמים משמעותיים בליכוד השבוע, ציירו לנו את התמונה הבאה: רבים מעוניינים בפריימריז ולו רק כדי שתוצב אלטרנטיבה ליום שאחרי, שנראה מתקרב יותר ויותר. אנשים מבפנים חוששים למקומם ורובם מתבטאים בזהירות. אפילו גדעון סער עצמו אמר לי שאם תובא עד תום 21 הימים הצעה רצינית להקמת ממשלה הוא יתמוך בנתניהו ורק אם לא תהיה כזו ידרוש פריימריז לראשות המפלגה.
נתניהו עסוק יותר מדי בפוליטיקה הפנימית ובמלחמות עם סער. אם היה מפנה את עצמו קצת מזה אולי היה מצליח למצוא את נוסחת הקסם. אבל הפרנויה משתלטת עליו. סביבתו כבר שנים מטפטפת לו שאסור שיהיה אדם חזק בליכוד מלבדו. זה בעיקר פוגע באדם אחד: נתניהו עצמו. השבוע הוא כבר הוריד את עצמו עד לכדי כהונה של חצי שנה כולל חקיקת חוק שיקבע את הרוטציה בינו ובין בני גנץ. קשה להבין לאן מכוון ראש הממשלה, כשהוא מסתכל על הסקרים ויודע שגם אם יהיו בחירות וימשיך לעמוד בראשות הליכוד, סביר מאוד שלא יוכל להקים ממשלה.
בצד השני נמצא בני גנץ. כנוע ליאיר לפיד ולגחמות אחרות, הוא פשוט מסונדל. התסכול בסביבתו של מנהיג כחול לבן, שהיה מעוניין כבר מזמן למצוא את השביל הנכון ולחתום על ממשלת אחדות, גדול מאוד. על יועז הנדל וצבי האוזר כועסים שסתמו את הגולל על אפשרות של הקמת ממשלת מיעוט. על לפיד וחברים נוספים כועסים כי לדידם הם מונעים הקמת ממשלת אחדות.
לבני גנץ יש הזדמנות פז, ייתכן שזו הזדמנות שלא תחזור, לעמוד בראש מדינת ישראל. גם הוא יודע זאת. לזכותו ייאמר שעשה ניסיונות, אבל גם בצד שלו הוא רוצה יותר מכמה מהאחרים. בעוד נתניהו מתכנן תוכניות ומזימות פוליטיות, גנץ באמת רוצה כבר שתקום ממשלה. הוא לא איש פוליטי ולא אוהב את הפוליטיקה כהווייתה. זה די ניכר בצעדיו ובדיבורו. אלא שהוא נגרר למקום הכי בעייתי שמנהיג מפלגה יכול להיגרר אליו, עם אפס ניסיון, ועם יאיר לפיד אחד שמזנב בו מאחור.
ובין שני האשמים המרכזיים יש אשם שלישי. נתניהו וגנץ הם מנהיגי המפלגות הגדולות ועליהם האחריות הראשונית. הם אלה שבמקום לנהוג כמבוגרים אחראיים העדיפו לשחק משחקים על חשבון משלמי המיסים של מדינת ישראל. אבל האשם השלישי הוא בעצם הסיבה שאנחנו הולכים כבר בפעם השלישית לבחירות. יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן היה ויכול גם בימים אלה למנוע בחירות.
במקרה שלו הכול סובב סביב פוליטיקה קטנה. הישג קטן לפה או לשם, מכה לחרדים, תקציבים ליוצאי ברית המועצות. ליברמן, מי שבעבר היה חלק מובהק מגוש הימין, נצמד היום לשמאל. הוא ואמנם לא הצטרף לממשלת מיעוט – אך מיתג את עצמו כשונא חרדים בפרט וכמתנגד לדת בכלל. לא בטוח שהבחירות הקרובות יאירו לו פנים כפי שהאיר לו הסבב הקודם. אבל גם הוא, במקום לקחת אחריות כפי שהעיד על עצמו לא אחת, משחק את המשחק המלוכלך ביותר.
שלושה אשמים, מי יותר ומי פחות, אבל האזרח הישראלי הוא זה שמשלם את המחיר. פחות שירותים, פחות תקציבים, אי שליטה באוצר שמשחק עם תקציבים כדי להקטין את הגירעון באופן מלאכותי, והתדרדרות הדרגתית בשירותי המדינה לאזרח.
ימים אחדים נותרו כדי לתקן את המעוות. ימים אחדים כדי שהפוליטיקאים שלנו יתעשתו ויבינו שצו השעה בישראל הוא לשים לרגע את המחלוקות והשנאות בצד ולהקים פה ממשלה – כי זה מה שנכון לטובת אזרחי ישראל. אם נלך לבחירות, הציבור צריך להבין שנתניהו, גנץ וליברמן היו יכולים למנוע אותן ולא מנעו. יידע הציבור שאלה הם מנהיגיו, שלא מסוגלים להתעלות על עצמם אפילו בעת חירום כדי לפעול לטובת אזרחי ישראל.
מקצה שיפורים
קיבלנו לא מעט תגובות על הדברים שנכתבו כאן בשבוע שעבר לגבי האופציות לריצה של הציונות הדתית בבחירות הקרובות. השבוע אמר הרב רפי פרץ, יו"ר הבית היהודי, שהוא מעוניין בכך ש'ימינה' תתמודד שוב אם ייערכו בחירות נוספות. הדברים הללו לא מתואמים עם נפתלי בנט. הם יותר משאלת לב של מי שמסתכל בסקרים ורואה בעיה אמיתית לעבור את אחוז החסימה.
בעוד שבתוככי הבית היהודי יש כמה גורמים שעוסקים בכל מיני יוזמות לפריימריז לרשימה ולא לראשות המפלגה ומיזמים דומים שישחקו עם הרשימה הקיימת, צריכים שם קודם כול להתעורר. ההכרזה הראשונה היא על השותפות האיתנה עם האיחוד הלאומי. השלב הבא הוא להיכנס לשיחות קדחתניות עם הימין החדש ולהבין היכן עומדים נפתלי בנט ואיילת שקד והאם ניתן למצוא את הנוסחה של ריצה ביחד.
בבית היהודי-איחוד לאומי צריכים להבין כבר מעכשיו, דווקא בגלל שמערכת הבחירות תהיה קצרה, היכן הם עומדים. בבחירות הקודמות הכול נסגר ברגע האחרון. התוצאה, שהייתה פחות או יותר בהתאם לציפיות הריאליות, לא הייתה יוצאת דופן. עם קצת מחשבה, שילוב כוחות ומציאת מכנים ואינטרסים משותפים, 'ימינה' יכולה להיות אלטרנטיבה אמיתית למי שמאס בליכוד של נתניהו.
אבל כדי שזה יקרה היא לא יכולה לפצל מסרים. אי אפשר שכל אחד יזרוק את המסר שלו – זה כדי להביא ימין שאינו דתי והאחר כדי להביא את הציבור החרד"לי. אם 'ימינה' תתקיים במערכת בחירות נוספת היא צריכה להשתמש במסרים שיגדילו את מספר הקולות שלה. שילוב נכון הוא כזה שעולה על סך חלקיו. בבחירות האחרונות 'ימינה' לא הייתה כזו. בבחירות הבאות היא יכולה. זה דורש ויתור על הרבה אגו, זה דורש התנהלות מאוד מאוד זהירה ובעיקר – זה דורש שמקורבים ודוברים "מטעם" שעשו נזק בפעם הקודמת, ייתנו לאנשי מקצוע לנהל את הקמפיין ולהתאים את המסר הרחב. האם הפוליטיקה הציונית-דתית מסוגלת לכך? שאלה גדולה ונוקבת. לא בטוח שהתשובה חיובית.
מתנגדים להסטה
במקביל לתקופת הבחירות אצלנו, גם בריטניה נמצאת במערכת בחירות. כמו אצלנו, גם שם מדובר במערכת ארוכה שנובעת במקרה של הבריטים כתוצאה מחוסר הסכמה על התוכנית לעזיבת האיחוד האירופי – הברקזיט.
יהודי המדינה תמיד מאוד מעורבים בבחירות, אבל הפעם אחד מהארגונים היהודיים הגדולים בבריטניה יוצא בגלוי נגד העמדה הרשמית של מדינת ישראל. הארגון, מועצת הנבחרים של יהודי בריטניה, הפציר בימים האחרונים במועמדים פוליטיים בבחירות הקרובות לתמוך בהקמת מדינה פלשתינית.
מדובר בארגון שקיים מאז שנת 1760 ומאות אלפי יהודים בריטים נמנים עליו. באתר האינטרנט שלו פרסם הארגון קול קורא בנושא הישראלי-פלשתיני מתוך מה שהגדיר "רצון להסביר את האינטרסים והדאגות של הקהילה היהודית". במאמר ארוך כתבו נציגי המועצה עשרה סעיפים שלדעתם כל מנהיג בריטי חייב לתמוך בהם. הרשימה כוללת התנגדות לאנטישמיות, הגנה על הזכות לאורח חיים יהודי, קידום החינוך להבנת לקחי השואה ועוד.
הסעיף החמישי קובע ש"המועצה ממליצה לכל מועמד להגיע לפתרון קבע בסוגיה הישראלית-פלשתינית באופן שיאפשר הקמת מדינה פלשתינית בת קיימא לצד שמירת ביטחונה של ישראל". אגב, אם זו הייתה עמדה שמייצגת באמת את מרבית יהודי בריטניה, היה קשה יותר למתוח ביקורת על המהלך. אלא שמדובר בארגון היהודי היחיד שנקט בעמדה שמפצירה בהנהגה לתמוך בהקמת מדינת פלשתינית.
כך לדוגמה, הפדרציה הציונית של בריטניה ואירלנד, ארגון גג פרו-ישראלי עם יותר מ-50 אלף חברים, נקט גישה שונה והעדיף שלא לתמוך באף פתרון, אלא רק לדרוש ממנהיגי המפלגות "לתמוך בניסיונות אמיתיים לקיים שלום צודק ומקיף בין ישראל לשכנותיה".
לא מעט יהודים בבריטניה גינו את המהלך של ארגון מועצת הנבחרים. זאת לאור העובדה שיהדות בריטניה מלוכדת בימים אלו לא מעט סביב נושא האנטישמיות במפלגת הלייבור. נזכיר כי בצעד יוצא דופן מאוד בממלכה פרסם בשבוע שעבר רבה של בריטניה, הרב אפרים מירוויס, מאמר בעמודו הראשון של אחד היומונים הבריטיים הנפוצים, ובו קרא לצאת נגד מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין, שלחובתו נרשמו כמה התבטאויות אנטישמיות ושקרא בעבר לארגוני טרור הפוגעים בישראל "חברים שלי".
הרב מירוויס הביע את דאגתו ויצא נגד מועמד פוליטי, בצעד שלא נהוג בדרך כלל בממלכת הפוליטיקלי קורקט. הוא אמר בקול את מה שרבים מיהודי המדינה חושבים בשקט - קורבין לא ראוי להיות מנהיג פוליטי של מפלגה, וכל שכן לא של מדינה שלמה. קורבין שתק במשך שבוע וביום שלישי השבוע נשבר והתנצל בשפה רפה. הארגונים היהודיים דחו אותה. הם לא מאמינים לאיש.
בגלל שלא מעט כוחות מופנים לסוגיית החשש היהודי מהלייבור בראשות קורבין, הפרסום אודות הארגון שמשקיע דווקא את כוחו בקידום פתרון שתי המדינות נתפס בקרב לא מעט ארגונים יהודיים בממלכה כהסטה מיותרת של תשומת הלב הבריטית, שאוהדת את המאבק נגד האנטישמיות. מרבית יהודי בריטניה באמת חוששים מקורבין, גם אם הזדהו לאורך שנים רבות עם הלייבור. לכן מתחת לפני השטח נעשתה פנייה לארגון כדי שימתן את מסריו. המסר שהועבר: חשוב שדעתכם תישמע, אבל אסור להסיט את האש מהמטרה, והיא מאבק באפשרות שג'רמי קורבין, מי שהוביל את האנטישמיות במפלגתו לשיא, יגיע להנהגת המדינה.
לתגובות: nitsankeidar@gmail.com