"תרבות נהיגה חסרת אחריות ועבריינית של הערבים"

על רקע תאונת הדרכים שבה נהרגו ציפי רימל ובתה נועם התינוקת, מתברר שהקושי באכיפת חוקי התנועה ביו"ש הוא גורם משמעותי בגודל הסכנה.

אסף משניות , ז' בכסלו תש"פ

"תרבות נהיגה חסרת אחריות ועבריינית של הערבים"-ערוץ 7
כביש 443 אחרי התאונה
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

התאונה הנוראה שאירעה במוצאי השבת האחרונה, אשר גבתה את חייהן של ציפי רימל ובתה נועם רחל, הותירה את קרוביהן ואת היישוב נווה צוף בזעזוע עמוק.

לאחר חצות, נהג ערבי בן 18 ממזרח ירושלים נסע במהירות מופרזת בכביש 443, איבד שליטה על הרכב ופגע חזיתית ברכבה של משפחת רימל. האם ציפי והתינוקת נועם רחל, בת שלושה שבועות, נפצעו אנושות, ומאוחר יותר נקבע מותן בבית החולים הדסה הר הצופים. האב אפרים והבן איתי נפצעו באורח קשה, ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין מאושפזים בבית החולים. שלושה ילדים נוספים של המשפחה לא נכחו בתאונה הקשה.

"בסביבות 12 וחצי התחילו לרוץ בטוויטר ידיעות על תאונה קשה. קיוויתי שזה לא מישהו שאני מכיר מהמעגלים הקרובים אליי, בבוקר הבנתי שמדובר בשכנים שלי מהדלת ממול", מתאר נתנאל זרביב, שכנם וחברם של בני הזוג רימל.

"משפחת רימל היא מאבני היסוד של היישוב. ההורים של אפרים הם מוותיקי היישוב, ואפרים וציפי הם דמויות מאוד דומיננטיות מהרגע שחזרו משליחות בחו"ל. ציפי הייתה המחנכת של הבת שלי ושל עוד הרבה מאוד ילדים. היא הייתה חברותית והפיכה רוח יצירתית ביישוב. בשנתיים האחרונה הגשנו ביחד את טקס יום העצמאות ביישוב, ותמיד היה לה חשוב שהטקס יהיה מיוחד ומשמח".

מה התחושות ביישוב מאז התאונה?

"קשות ביותר. מבחינתנו זה אסון שקרה במשפחה הקרובה שלנו. אנחנו יישוב עם בסך הכול 300 משפחות, והם משפחה כל כך מעורבת ואהובה, שכל אחד מאיתנו מרגיש שזה קרה אצלו בבית. לצערנו היישוב שלנו מורגל באסונות בשנים האחרונות, מרצח משפחת סלומון ועד אחד מנערי היישוב שנהרג בתאונת סנפלינג בשנה האחרונה, אבל זה לא מקל לרגע על הכאב".

"את נועם בקושי יצא לנו להכיר. היא נולדה בשבת ועזבה אותנו במוצאי שבת, שלושה שבועות אחר כך", מספרת יפעת נאמן, חברה קרובה של המשפחה. "את הקידוש לכבודה הם עשו כשהייתה רק בת שבוע. ציפי החליטה שצריך להודות כמה שיותר מהר, ואם היא מרגישה טוב – לא צריך לדחות את הקידוש. כזאת הייתה ציפי, אישה צדיקה שתמיד רצתה לעזור ושמחה לעזור".

"אני מבוגרת ממנה בכמה וכמה שנים, אבל הכרנו ביישוב והתחברנו מאוד, במיוחד כשהיא שמעה שחליתי בסרטן השד לפני שלוש שנים. ציפי לקחה על עצמה את המשימה לרפא את הנפש שלי. הרופאים ריפאו את הגוף שלי, והמשפחה שלי עזרה לי המון עם הילדים והתינוק שבדיוק נולד, והיו אנשים שבישלו ועזרו, אבל ציפי דאגה לנשמה שלי. היא תמיד שאלה איך אפשר לשמח אותי. פה היא ארגנה מסיבה קטנה, שם סדנה, הכול בשביל שהנפש שלי לא תהיה עצובה. בראש חודש אדר באותה שנה היא ארגנה מסיבה ענקית לנשות היישוב, 'מסיבה בוורוד' היא קראה לה, כי זה צבע אופטימי וגם הצבע של סרטן השד. באותו זמן הייתי חולה מאוד בעקבות הטיפולים הכימותרפיים, ולמרות הכאבים והכול, לא יכולתי להפסיק לרקוד בזכות כל השמחה שציפי ארגנה ויצרה".

מה אפיין את ציפי יותר מהכול?

"היא תמיד הייתה שם בשביל כולם. ביקשו ממני תמונות של ציפי מאותה מסיבה ולא מצאתי, כי ציפי תמיד הייתה זאת שמאחורי המצלמה. היא יצרה, היא יזמה, היא ארגנה. הכול רק בשביל שלכולם יהיה טוב".

כביש אחד, שלוש רשויות

מספרן של התאונות ביו"ש הולך ועולה, וגם חומרתן. יותר מדי כלי רכב נוסעים בכבישים באיכות ירודה שאינם יכולים להכיל אותם. בכל חלקי הארץ מספר הנפגעים בתאונות בתוך שטחי הערים גדול ממספר הנפגעים בכבישים בין-עירוניים, ואילו ביו"ש המצב הפוך בפער של מאות אחוזים.

"יש הרבה מאוד בעיות בכבישים ביהודה ושומרון", אומר ניצן מור, ראש מרחב ש"י מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הרלב"ד, "עם התשתיות בכבישים ועם האוכלוסיות שנוהגות בהם. יש בשנים האחרונות הרבה שיפור במישור התשתיות, אבל זה עדיין לא מספיק ועובדים על עוד שיפורים".

מה עיקר הבעיה?

"תלוי באיזה מישור. מבחינת העומסים בכבישים, זה תכנון שורשי לקוי. היום מישהו שרוצה לנסוע מגוש עציון למעלה אדומים או למבשרת – חייב לנסוע דרך ירושלים. המשמעות היא עוד הרבה כלי רכב שיעמדו בפקקים בעיר בלי סיבה מוצדקת. מבחינת הבטיחות בדרכים, יש שורה של בעיות. אוכלוסייה ערבית גדולה נעה בכבישים, ונכנסות בעיות של כשרות הנהג ויכולות האכיפה, כי הסמכות על הנהגים הללו לפי הסכמי אוסלו היא של הרשות".

ומה המשמעות המעשית?

"שמאוד קשה לאכוף את חוקי התנועה על הנהגים הללו. בכביש אחד יש שלוש רשויות: הנהגים הערבים תחת סמכות הרשות, הכביש עצמו תחת סמכות הצבא והמינהל האזרחי והנהגים הישראלים תחת החוק הישראלי. את כל פעילויות החינוך וההסברה שאנחנו עושים בחברה הישראלית – אין ברשות. עולים על הכביש המוני נהגים, כולל נהגי משאיות, עם הכשרה לקויה, לכבישים שכלל לא תוכננו לשם כך. אין ביו"ש אוטוסטרדות עם ארבעה, חמישה ושישה נתיבים, בצירים מרכזיים יש נתיב אחד לכל כיוון. כבר אמר אבי רואה (יו"ר מועצת יש"ע לשעבר ויועץ שר הביטחון לענייני התיישבות הנכנס, א"מ) שההתיישבות עשתה טעות קריטית כשהשקיעה את כל המאמצים בבנייה בתוך היישובים, ולא השקיעה בדרכים ליישובים".

כלי רכב הרוסים חוזרים לכביש

הקושי באכיפת חוקי התנועה ביו"ש הוא גורם משמעותי בגודל הסכנה. בשל הרשויות הרבות ביו"ש והבעיות המובנות, כמעט אי אפשר לחלק דו"חות או להחרים כלי רכב של תושבים ערבים. גם כאשר ניתנים דו"חות, ברובם הם אינם נאכפים. "לא תשלח באמצע הלילה יחידה שלמה לבית של ערבי בשביל דו"ח תנועה", אומר מור.

פרט לכך, מודל המיסוי של הרשות על כלי רכב יצר מצב שבו משתלם לערבים אמידים לקנות מכוניות חדשות בכל שנתיים: חוקי הרשות אינם מאפשרים למכור מכונית שנמצאת על הכביש יותר משנתיים, אלא אם היא במצב טוטאל-לוס. המשמעות היא שמדי שנה אלפי כלי רכב חדשים עולים על הכביש בעקבות שיטת המיסוי. אלא שהמכוניות החדשות נמכרות רק למי שיש ברשותו חשבון בנק, מה שלרוב האוכלוסייה אין. כך נוצרה תעשייה של הבאת רכבי טוטאל-לוס משטחי ישראל לשיקומם ברשות ולמכירתם לאזרחים. גורמים המעורים בעניין מספרים ל'בשבע' כי מי שקיבל רישיון בלעדי בתחום הוא בנו של אבו מאזן, וזאת הסיבה לשיטת המיסוי ברשות.

"ברוב המקרים התאונות הקשות נגרמות מכלי רכב ששוחזרו בצורה כושלת", אומר יוסי דגן, ראש מועצת שומרון. "מדי יום עוברות משאיות עם כלי רכב הרוסים בדרכן לשטחי הרשות, בצורה גלויה לעיני כול, כשאף אחד לא עוצר את זה. אנחנו מעבירים להם את הכלים שבסוף הורגים אותנו וגם אותם".

"כל מי שעולה על כביש ביו"ש יודע שהוא צריך להתפלל לנס בשביל לחזור הביתה בשלום", אומר שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'. "בישראל הקטנה השקיעו מיליארדים בשנים האחרונות, כספים שלא השקיעו ביו"ש. זה לא שאין לך היום כבישים אדומים (כבישים שמוגדר כמסוכנים, א"מ), אבל הם הולכים ונעלמים, והיום ברוב הכבישים יש מנגנונים שעוזרים לתקן טעויות אנוש. ביו"ש זה לא קרה, ויש כיום הרבה כבישים אדומים. מכיוון שחלק ניכר מהתאונות הן של אוכלוסייה ערבית בתוך עצמה, אין לנו את הנתונים המלאים, כך שקשה להגדיר כביש ביו"ש ככביש אדום".

מה בנוגע לאכיפת חוקי התנועה?

"זאת הבעיה השנייה. צריך לומר בכנות, זו תרבות הנהיגה חסרת האחריות והעבריינית של הערבים שנוסעים בכבישים הללו. בגלל שהם לא אזרחי ישראל, יכולת האכיפה שלנו היא רק כשהמשטרה תופסת אותם בפועל מבצעים עבירת תנועה. אלא שביו"ש אין אפילו מצלמת מהירות אחת, כי אומרים במשרד המשפטים שמכיוון שאין דרך לאכוף את הדו"חות על כלי רכב של הרשות, אי אפשר להטיל קנסות על ישראלים כי זאת אכיפה בררנית. זה טיעון שבעיניי הוא מאוד בעייתי, ואנחנו פועלים לשנות זאת. גם לגבי החרמת כלי רכב – בעיקרון מדובר בצעד דרסטי שאפשר לבצע רק אחרי הישנות של עבירות, אבל ביו"ש אין סנקציה אחרת שאפשר להטיל על הנהג הערבי מלבד החרמת כלי רכב, ולכן אנחנו פועלים לשנות גם את הנוהל הזה. אבל נכון להיום יש לנו יכולות אכיפה חלשות מאוד".

איך מגשרים על הפער הזה?

"בישראל אנחנו פועלים בחינוך ובפרויקטים הסברתיים שעושים עבודה לא רעה, אבל אני לא יודע לחנך את הנהגים הערבים שלא נמצאים תחת אחריותה של ממשלת ישראל. לכן הדרך היחידה לפצות על זה היא השקעת ענק בתשתיות. יצאנו לפרויקט מיפוי של כל כביש 60, במטרה להרחיב אותו לכמה נתיבים ולבנות הפרדת בטון. התחלנו 26 פרויקטים בכבישים ובצמתים בעלות של כ-130 מיליון שקלים. כבישי יו"ש היו מחוץ לתוכניות החומש של המשרד שנים, וזה היה חייב להשתנות. הנתון הוא שהאכיפה ביו"ש תמיד תהיה פחותה מאשר בישראל הקטנה, והדרך היחידה להתמודד עם זה היא השקעה מסיבית בתשתיות, ובראש ובראשונה השלמת הפערים שנוצרו במשך השנים".