בואו נדבר רגע על "טירגוט", או בעברית: "הפניית תוכן לקהל בעל מאפיינים מוגדרים". אם בעבר פרסום ושיווק התמקדו בשלטי חוצות על נתיבי איילון ובפרסומות כלליות ברדיו, הרי שכיום, כחלק מהמהפכה הטכנולוגית שאנחנו עוברים בשנים האחרונות, הפרסום הרבה יותר ממוקד. הודעות אס־אם־אס, מיילים ופרסומות ברשתות החברתיות הם רק חלק מהמהפך שעובר עולם השיווק במטרה להגיע בדיוק לצרכן המיועד.
המהפך הזה לא דילג על עולם התורה, ושיטות ההתרמה הפכו משוכללות יותר, אישיות יותר, ושמן בישראל: גיוס המונים. לא עוד פקידה אלמונית מהישיבה־הקדושה־בקבר־רחל. הפעם זה הבן שלך, האחות שלך, האחיין שלך. מי לא קיבל בשנה האחרונה את ההודעה הגנרית הבאה: "כמו שאתה יודע אני לומד ב..., אנחנו עורכים עכשיו גיוס המונים, ואם אתה מעריך את התורה שלנו, נשמח שתתרום"? הניסוח משתנה ממוסד למוסד, אבל כמעט כולם יסיימו ב"אם תוכל לתרום דרך הלינק שלי, אשמח". כי ככה זה יותר אישי, יש יותר סיכוי שתתרום. טורגטת.
מעלה אדומים, מרכז הרב, נשמת, שבי חברון, עתניאל – זו רק רשימה חלקית של ישיבות ומדרשות שיצאו לגיוס המונים בשנה האחרונה. אפשר להסתכל על זה כשינוי טכני, כעוד דרך לגיוס כספים, אבל בעיניי יש פה משהו מעבר. מדובר בקבלת אחריות.
ככלל, ניתן לראות זאת כחלק ממגמה תרבותית עולמית של פעילות ומעורבות חברתית. אם פעם האג'נדה הירוקה הייתה נחלתם של המשוגעים לדבר, ולוביזם בכנסת היה מותרות שנשמרו לבעלי ההון, הרי שכיום השיח הסביבתי הפך לטרנד עולמי, ולוביסטים חברתיים הממומנים על ידי גיוס המונים הם כבר מחזה די נפוץ בכנסת.
עולם התורה נתמך במשך עשרות ומאות בשנים על ידי נדבנים, קבוצה קטנה ואקסקלוסיבית של גבירים גדולים, לרוב מאמריקה, ששמם מתנוסס על רוב בתי המדרש והמוסדות בארץ. היוזמה שלהם ברוכה וקדושה, וגם מסבבי ההתרמות האחרונים הם לא נעדרו. אבל מה שהתחדש הוא שעכשיו יש פה דרישה. מאיתנו.
אם עולם התורה חשוב לך, אם אתה מאמין בחזונה ובתורתה של ישיבה או מדרשה מסוימת – התכבד והכנס את ידך לכיס. האתגר הזה הוצב על ידי הישיבות והמדרשות לפתחה של הציונות הדתית, וזו עמדה בו בהצלחה יתרה. מכיוון שלא מדובר בגיוס אחד אלא בעשרות, קשה לדבר על נתונים מדויקים, אבל מדובר בעשרות מיליוני שקלים (וזה עוד בלי להזכיר את שאר גיוסי ההמונים, למטרות תרומה שהן לא לימוד תורה) שתרמו אנשים פשוטים למען מטרה אחת – להגדיל תורה ולהאדיר.
אז אפשר לצקצק כמה שרוצים על כך שהיום אנחנו דור מנוכר ובלי אידיאלים, אבל כשאני רואה את האש בעיניים של המתרימים ואת הנתינה מאהבה של התורמים, אני מבין שבסך הכול אנחנו בסדר. בסך הכול אנחנו דור מצוין.