אפרופים מעופפים

מערכת המשפט היא כמו אשתך – תמיד צודקת, ותמיד יודעת בדיוק למה התכוונת

דביר שרייבר , י"ד בכסלו תש"פ | עודכן: 11:32

הבעיה הקשה ביותר היא, כמובן, מה לכתוב על הסווצ'ר.
הבעיה הקשה ביותר היא, כמובן, מה לכתוב על הסווצ'ר.
צילום: בני עקיבא

"נו", אמר לי מישהו, "מה אתה אומר על הלכת האפרוּפים?"

"המה?"

"זה, נו, האפּרוֹפּים".

"איך אומרים את זה באמת, אפרוּפים או אפּרוֹפּים?"

"אנא עארף? אפרופו, מה זה אפרופים?"

כבר שבועיים שהפרשנים המשפטיים מרפרפים אגרופים בשאלת האפרופים, ואף אחד לא באמת מבין מה זה. כלומר, קרה לאחרונה שלבית המשפט העליון הגיעה תביעה של חברה שביצעה עבודות עבור רכבת ישראל וטענה שמגיע לה עוד כסף, ושופטי בית המשפט העליון פסקו, למרבה התדהמה, שאם יש חוזה צריך לכבד אותו. עכשיו הפרשנים המלומדים רבים ביניהם אם הפסיקה החדשה מחזקת או דווקא סותרת את תורתו של אבי המהפכה השיפוטית, נביא הנביאים, אדון האדונים, דיין הדיינים, מאסטרו פרופסור אהרון ברק, שקבע בזמנו שעם כל הכבוד לשטויות שכתובות בחוזה, רק הוא יודע למה התכוונו הצדדים בזמן שחתמו עליו, ורק הוא קובע פה. וגם שוקרון משנות השמונים. קצת.

אז בזמן שכולם מתלבטים בשאלה לאן הולכת הלכת האפרופים הרופפים, אני פרפתי וטרפתי את הקושיה, ואני שמח לבשר שבכלל לא מדובר פה בסוגיה משפטית, אלא בעניין מסובך הרבה יותר: היחסים הבלתי ניתנים לפיצוח שבין גברים לנשים. כלומר, העולם מתחלק לשניים: כל העולם ואשתו הם גברים (כן, גם אשתו), ומערכת המשפט היא אישה. בגלל זה רק היא קובעת.

הרי מה מהות הקשר בין גבר לאשה? קודם כול, וזה הכלל הבסיסי שעליו מושתת העולם – האישה תמיד צודקת. להוציא מקרים נדירים ביותר שבהם האישה טועה, וגם אז היא צודקת. לפיכך שופטי העליון, בשבתם כאשתו של העולם, תמיד צודקים, וזה פסק דין חלוט שאחריו אין להרהר ואין לערער.

אבל מעבר לכך, הלכת האפרופים משקפת עוד עניין יסודי בהלכות זוגיות, שלפיו האישה תמיד יודעת מה הייתה כוונת הגבר גם אם הוא, בתמימותו הילדותית, חושב שהוא התכוון למשהו אחר לגמרי. קחו לדוגמה משפחה שיושבת לארוחה, והגבר אומר לאשתו: "תקשיבי, יצא לך ממש טעים!"

"אהה", היא אומרת, "אז אתה אומר שבדרך כלל האוכל שלי לא טעים?"

"ממש לא", הוא נבהל, "האוכל שלך מצוין!"

"תגיד את האמת", היא בוחנת אותו, "יצא לי מלוח מדי?"

"לא. יצא מעולה".

"אז מלוח".

"לא!"

"אז למה אמרת שהאוכל לא טעים?"

"לא אמרתי!"

"אבל התכוונת".

אין ספק, הוא התכוון לומר שהאוכל מלוח. זאת אומרת, הוא חושב שהוא התכוון להחמיא לה, אבל לא הוא יקבע מה היו הכוונות שלו. הרי בשביל זה יש אישה, לא?

מבחן הכוונתיות

אם גבר ואשתו עוברים באקראי ליד מאפייה, והגבר אומר: "תהרגי אותי, אני לא מבין למה מוכרים סופגניות חודשיים לפני חנוכה" – אז היא באמת תהרוג אותו, כי ממש מגעיל מצידו לרמוז שהיא שמנה. לא יעזרו לו הצטדקויות והתפתלויות, וגם לא משנה מה הוא באמת אמר. רק היא יודעת לפרש אותו, והיא יודעת בדיוק למה הוא התכוון. לא זו אף זו, אלא עוד לפני שהוא בכלל פותח את הפה, היא כבר יודעת בדיוק מה הוא הולך להגיד. יתרה מזאת – היא יודעת מה המחשבות שלו עוד לפני שהוא חושב אותן. אם בכלל הוא מסוגל לחשוב. לא אחת קורה שאישה ניגשת אל בן זוגה בדמדומי הצוהריים ואומרת לו: "אני מבקשת שתוריד את זה מייד מסדר היום".

"את מה?", הוא נדרך.

"את מה שעמדת להגיד לי".

"לא עמדתי להגיד כלום".

"אבל התכוונת".

"לא התכוונתי לכלום!"

התכוונת, סמוך עליה. היא יודעת לזהות את המחשבות שלך הרבה לפני שהן באות לעולם, קל וחומר שהיא יודעת בדיוק למה התכוונת, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהיא יודעת מה רצית להגיד גם אם במקרה אמרת משהו אחר לגמרי. זו בדיוק הסיבה שמערכת המשפט יודעת מה כוונת המחוקק עוד לפני שהיא הבשילה לניצן קטן של טיוטה להצעת חוק, או כמו שקוראים לזה בשפה המקצועית – שי ניצן.

לכן, אם המערכת הפוליטית רוצה לדעת מה נכון ולמה היא התכוונה, כל מה שהיא צריכה לעשות זה לשאול את מערכת המשפט. בעצם, היא לא צריכה לשאול, מערכת המשפט כבר תגיד לה ביוזמתה. היא גם תגיד לה מה לעשות ואת מי למנות ותדבר יום ולילה על שלטון החוק, אלא אם כן החוק לא נראה לה, ואז היא תגיד שהוא לא עומד במבחן הסבירות. או המידתיות. או הכוונתיות. עם כל הכבוד למחוקקים האפרופים, לא הם יקבעו למה הם התכוונו.

***בהיאחזות הסווצ'ר בסיני ***

במקרה שיש מישהו שעדיין לא יודע, השם של השבט החדש בבני עקיבא הוא סיני, וזו בעיה לא פשוטה בכלל. כלומר, זה שעזרא נתנו את השם הזה כבר לפני שנתיים זאת בעיה אחת. וזה שסיני מורכב רק משתי הברות, מה שמשבש מאוד את הקצב של המורלים, זו בעיה אחרת (אם כי אפשר לשיר אותו במנגינה של 'יש לי ציפור קטנה בלב' – נַי, נַי־נַי, סיני!). אבל הבעיה הקשה ביותר היא, כמובן, מה לכתוב על הסווצ'ר. כל שבט שמכבד את עצמו, גם אם הוא לא מכבד את עצמו, חייב להוציא סווטשרט (הידוע בכינויו – סווצ'ר), אחרת לא ידעו שהוא מגניב ולא יהיה לו מה ללכלך בחודש הארגון של השנה הבאה. הסווצ'ר חייב לבוא עם קפוצ'ון שחובשים באמצע השיעור כדי לעצבן את המורים, ועיקר העיקרים – ציור יצירתי וסלוגן מדהים.

אז ציור זה לא בעיה, פשוט מציירים את לוחות הברית וכותבים בפנים "אנוכי השבט הכי מטריף בסניף, לא יהיה לך שבט אחר על פניי". הבעיה היא מה לכתוב מעל ומתחת לציור. כי "מעמד הר סיני" זה בנאלי, ואת "עוקר הרים כסיני" לא כולם מבינים, וגם מה הקשר עכשיו לסינים.

ככה שמה שנשאר זה סלוגנים כמו "תפסנו זולה בסיני", "דאעש זה כאן" וגם "והר סיני עשן כולו", אם יש בשבט מעשנים. אפשר גם "סיני, כי גלבוע ומוריה כבר היה", "אפילו בארבעים שנה לא תקיפו אותנו", "ירדנו לסיני, תעלו רמה", או "אזהרת מסע, אל תתקרבו לסיני!". אבל אין ספק שהסלוגן הכי קולע היה יכול להיות "עכשיו תור סיני", אילו הדור היה זוכר מי זה סיני תור. הבעיה היא שגם את אריק סיני הם לא מכירים, ובטח לא את אריק לביא ואת "הד לי ענה מפסגת הר סיני, הו מה רחוק, רחוק, רחוק".

לכן אני פונה בקריאה נרגשת למליאה הארצית של בני עקיבא: קודם כול, אם אפשר, תנסו למצוא שמות שעדיין לא נתפסו על ידי תנועה אחרת. וחוץ מזה, כשבשנה הבאה תחפשו שם לשבט החדש, קחו בבקשה זמר שכולם מכירים, כדי שיהיה אפשר לעשות סווצ'ר כמו שצריך. אני ממליץ על שבט יש"י – יחד שבטי ישראל, עם הסלוגן "ישי, אלף אלפי ריבו".

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com