לימים נעשו שותפים והחליטו לעזוב את וילנה, ללכת מכפר לכפר, ולהתעסק באומנותם עד שיאספו סכום נכבד וישובו לביתם.
בדרכם עברו בכפר אחד וסרו אל פקיד המכס היהודי מטעם בעל הכפר. הם הבחינו בעצבות על פניו ושאלו לפשרה. סיפר להם:
"אדון הכפר ציווה עליי שאמציא לו חייט אומן לתפור בגדי נישואין לבִתו. טרחתי להביא לו חייט מומחה ממרחקים, אך אף אחד לא מצא חן בעיניו. האדון דורש ממני להביא לו חייט מעולה, ואם לאו – יגרשני מהכפר. אני אובד עצות".
חשו החייטים כי מה' יצא הדבר, ואמרו לפקיד: "לך נא ואמור לאדון שמצאת שני חייטים מומחים, שהבטיחו לתפור כיאות את בגדי הכלולות".
צחק היהודי במרירות: "חייטים מפורסמים לא ישרו בעיניו, ואיך אציע לו חייטים הנודדים בדרכים לתפור בגדי איכרים?"
"מה תפסיד?" דחקו בו החייטים. "אם נכנס באדון שיגעון לדחות את החייטים המפורסמים, אולי זה משמיים כדי שנצליח אנחנו?"
הלך הפקיד לאדונו וסיפר לו על החייטים שהגיעו לכפר. האדון ציווה שיתפרו בגד אחד לדוגמה. הבגד שתפרו החייטים מצא חן בעיניו מאוד, והוא הורה שיתפרו את כל בגדי הכלולות. לאחר שעשו זאת החמיא להם, נתן את שכרם ביד רחבה, ואף הביע תודתו לפקיד, והבטיח שימשיך בשקט בתפקידו.
ראתה אשת האדון את שמחתם של החייטים על שהפקיד היהודי נשאר על מקומו, והציעה לבעלה: "ספר להם על היהודי השבוי שיושב עם משפחתו בבור. אולי יפדו אותו מאיתנו?"
סיפר האדון לחייטים כי יהודי אחד לא שילם את דמי החכירה שהושתו עליו, ולכן נאסר עם בני ביתו בבור זמן רב, והם קצים בחייהם.
"מה חובו?", שאלו החייטים.
"שלוש מאות רובל", השיב.
אמר אחד החייטים לרעהו: "אילו היה מדובר בסכום סביר, הייתי מסכים שנשתתף במצוות פדיון השבויים. אבל איך נוכל להוציא סכום עתק כזה?"
החייט השני הרהר ואמר: "שמע, אחי, אני רוצה לבטל את השותפות בינינו. חשב נא כמה כסף עולה בחלקי, ומסור אותו לידי".
התברר כי בחלקו של כל אחד מהם יש שלוש מאות רובל.
החייט הראשון ניסה להניא את חברו, אבל הלה התעקש. חילקו השניים את כספם, והחייט השני לקח את כל כספו ומסרו לאדון, לפדיון נפשם של היהודי ומשפחתו. האדון הוציא את השבויים מהבור, הציגם בפני החייט, והודיעם כי הלה שילם את חובם והוא משחררם. נפלו השבויים על צווארי החייט ובכו מאושר, והחייט שמח בשמחתם.
שני החייטים חזרו לווילנה. החייט שחזר עם כספו החל לעסוק במסחר בגדים, והצליח מאוד. לעומתו, השני, ששב ללא פרוטה, ירד מטה מטה. מרוב עוניו נפל בעצבות, והיה הולך ממורמר, עד שכינוהו הכול "החייט בעל המרה השחורה". כשתקפו רעב ביקש נדבה ממי שנקרה בדרכו.
יום אחד ניגש החייט הממורמר לסוחר יהודי וביקש ממנו נדבה לקנות לחם.
"ומה יצא לי מכך?" צחק הסוחר.
"אברך אותך", ענה החייט.
"ומה תועיל לי ברכת קבצן?" לגלג הסוחר, ונתן לו נדבה פעוטה. החייט בירך אותו.
איש זה היה סוחר בפשתן, ומדי פעם נסע לפריצים שונים, קנה מהם פשתן והביא העירה.
ביום שבו התברך מהחייט עמד לנסוע לפריץ קשוח, שבכל פעם אך בקושי הצליח לגמור איתו עסקה. להפתעתו, הפעם העסקה התנהלה בקלות, והסוחר יצא נשכר מאוד.
תמה הסוחר על מזלו, ועלה בדעתו שאולי ברכת החייט פעלה.
כעבור זמן היה הסוחר צריך לנסוע לצורך מסחרו, והוא תר אחר החייט מר הנפש, וכשמצאו נתן לו נדבה והתברך, ושוב הצליח מעל המשוער.
כך נהג הסוחר במשך חצי שנה, והצליח תמיד, עד שהתעשר.
באחד החגים התוועד הסוחר עם קרוביו וגילה להם את סוד הצלחתו: ברכת החייט הקבצן. מאז התפרסמה בעיר סגולתו של החייט בעל המרה השחורה: רבים נהרו אליו לקבל ברכה, וברכותיו התקיימו להפליא.
באותה עת הגיעו לווילנה שני תלמידי הבעל־שם־טוב. שמעו של החייט המברך הגיע אליהם, ובבואם לבעש"ט סיפרו לו על הפלא מווילנה, והוא ביקש מהם שבפעם הבאה שיבקרו שם, ישתדלו להביאו עימם.
כשהגיעו לווילנה, שכנעו השניים את החייט שיבוא עימם לבעש"ט לפי בקשתו. כשבא החייט לבעש"ט, החל לחוקרו כדי להבין כיצד זכה לכך שברכותיו מתקיימות. לא עלתה בדעת החייט איזו סיבה לכך.
ביקש הבעש"ט שיספר לו את תולדותיו. הלה החל לספר, עד שהגיע למעשה בגדי הנישואין שתפר לבת האדון והשבויים שפדה מידיו.
"זהו זה!" הפסיקו הבעש"ט.
הוא עיכב את החייט אצלו. ראשית ריפאו מהמרה השחורה, ולאחר מכן החל ללמדו תורת הנגלה והנסתר, ופתח בפניו את מעיינות החוכמה. החסד העצום שעשה סלל את דרכו אל תורת החסידות, עד שנעשה מקובל וצדיק גדול.
***
עפ"י 'כל סיפורי הבעש"ט' מאת הרב קלפהולץ זצ"ל
***
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com