לאחרונה עלתה שוב סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות לצבא.

התברר שהציבור החרדי ככלל נמנע מגיוס לצבא. כמעט כל המתגייסים שנספרו כחרדים הם או בחורים שעזבו את הציבור החרדי ובדרך כלל גם את הדת, או מבוגרים שמוצאים את פרנסתם בצבא, או בחורים שגדלו בקהילות שבשולי הציבור החרדי, כדוגמת בעלי תשובה ועולים חדשים, ולא הפנימו את מלוא עמדותיו של הציבור החרדי, או בני הציבור החרד"לי.

במקביל התברר שרשויות הצבא, בזדון או בשגגה, הטו את נתוני הגיוס, ויצרו מצג שווא כאילו הציבור החרדי נמצא בתהליך של התגייסות לצבא.

מצוות השירות בצבא

השאלה החוזרת ונשאלת: האם בחורי ישיבות שלומדים תורה פטורים מהגיוס לצבא? לפני שנתייחס לעצם השאלה, צריך לבאר תחילה שמצווה גדולה לשרת בצה"ל, ומצווה זו היא מהמצוות הגדולות והקדושות ביותר שישנן בדורנו, והיא מבוססת על שתי מצוות: הצלת ישראל ויישוב הארץ.

הצלת ישראל

על הצלת יהודי יחיד נצטווינו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). על הצלה זו מחללים את השבת, ואמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". על אחת כמה וכמה שגדולה החובה להציל קהילה מישראל, ולשם כך לא רק שמצווה לחלל שבת, אלא אף מצווה לסכן נפשות, כפי שלמדנו שכדי להציל אפילו רכוש של קהילה באזור הספר – מחללים שבת ומסכנים נפשות (שו"ע אורח חיים שכט, ו). על אחת כמה וכמה שכך חובה לעשות כדי להציל את כלל ישראל. וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? ... עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". מצווה זו מחייבת מסירות נפש, ודוחה את חובת היחיד לשמור על נפשו (מרן הרב קוק, משפט כהן קמג; שו"ת ציץ אליעזר יג, ק).

מצוות יישוב הארץ

המצווה השנייה היא מצוות יישוב הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ..." אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג). מצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס; וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה ותרד, משפט כהן עמ' שכז). על אחת כמה וכמה שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו, וכל חייל שמשרת בצה"ל שותף במצווה הגדולה הזו.

מצוות יישוב הארץ נוהגת בכל הדורות, כפי שכתבו הרמב"ן ופוסקים רבים. רק מחמת האונס, כיוון שלא הייתה לנו אפשרות צבאית ומדינית ליישב את הארץ, לא עסקנו במשך הגלות הארוכה בקיום מצווה זו. אומנם יש סוברים שלדעת הרמב"ם מאז חורבן הבית אין מצווה לכבוש את הארץ, אולם הכול מודים שלדעת הרמב"ם יש מצווה לגור בארץ, וממילא אם לאחר שעם ישראל גר בארץ באים אויבים לכבוש חלקים שבידינו – מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו להילחם כדי לשמור עליהם, שכן אסור להעביר נחלות שבארץ ישראל לידי גויים (דבר יהושע ב, או"ח מח; מלומדי מלחמה א; פנה"ל העם והארץ ד, 2).

התנגשות בין תלמוד תורה לגיוס לצבא

עם כל חשיבותה העצומה של מצוות תלמוד תורה, אין היא דוחה את מצוות הגיוס לצבא. אין זה רק מפני הכלל הידוע, שכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה (מועד קטן, א), שכן כלל זה חל גם על מצוות פרטיות, כדוגמת המצווה להתפלל, לבנות סוכה, להעניק הלוואה ולהכניס אורח. אולם מצוות הגיוס לצבא הרבה יותר חשובה, מפני שקיום כל ישראל תלוי בה.

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. יתר על כן, חומש במדבר נקרא חומש 'הפקודים', מפני שמנו בו את כל הגברים החיילים שעמדו לכבוש את הארץ.

ומה שאמרו (בבא בתרא ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה שהם פטורים משמירה שנועדה בעיקר למניעת גניבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ובפיקוח נפש – מצווה בגדולים תחילה (משנה ברורה שכח, לד).

חשיבות לימוד התורה של תלמידי הישיבות

עם זאת, צריך לדעת שהמצווה החשובה ביותר היא תלמוד תורה, ואין מצווה ששומרת ומקיימת יותר את עם ישראל בטווח הארוך. לכן, יחד עם המצווה לשרת בצבא, יש הכרח לשלב בסדר החיים של כל יהודי שנים שבהן יתמסר כפי יכולתו ללימוד התורה. וזהו שאמרו חכמים (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", מפני שהצלת נפשות נוגעת להצלה עכשווית של הגוף, ואילו תלמוד תורה מחיה את הנפש והגוף של האומה הישראלית לטווח ארוך.

מצוות הגיוס והמצווה להצמיח תלמידי חכמים

למעשה, המצווה להתגייס לצבא חלה על כל ישראל, ובכלל זה גם על מי שמעוניין ללמוד תורה בישיבה. אומנם כאשר אין הכרח ביטחוני לגייס את כל הבחורים בלי יוצא מהכלל, כפי שהיה במלחמת השחרור, מצווה לדחות את גיוסם של המעוניינים והמתאימים לתפקידי רבנות וחינוך, כדי שילמדו בשקידה ויתעלו בתורה – וכשיהיו רבנים ומחנכים, יתרמו בחינוכם ובתורתם לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל וליישוב הארץ. ואף שיש תלמידי חכמים אמיתיים ששילבו גיוס לצבא בשנות לימודיהם הראשונות בישיבה, מכל מקום רבים מאלה שראויים להיות רבנים יוכלו לתרום בתורתם יותר לעם ישראל אם ידחו את גיוסם, כל עוד הם ממשיכים להתפתח בתלמודם בישיבה. זה היה תפקידם של בני שבט לוי, שלמדו על מנת ללמד, והיו פטורים מהגיוס לצבא, ולא נטלו חלק בנחלת הארץ, כדי שיהיו פנויים וזמינים לעבודת המקדש ולחינוך והוראה. רק במצב של פיקוח נפש לאומי התגייסו הלוויים והכהנים לצבא, ובשעת הצורך אף הובילו אותו, כבימי הכהנים החשמונאים.

חשוב לציין: תרומה זו של לומדי התורה יכולה להתקיים בתנאי שהלומדים יתייחסו בכבוד גדול למצוותם של החיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו. רק לימוד מתוך עמדה זו יוכל לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל. מנגד, לימוד תורה שכופר בקדושת מצוותם של החיילים, מופרך מיסודו, כדוגמת לימודו של מי שכופר במצוות השבת.

ההסכמה והביקורת כלפי העמדה החרדית

לאור זאת, אין לנו מחלוקת עקרונית עם הציבור החרדי על הצורך לדחות את גיוסם של בחורי ישיבות שקדנים שעתידים להיות רבנים ומחנכים – כאשר הדחייה הראויה למורים היא בת שנים ספורות, ואילו הדחייה הראויה לרבנים היא לשנים רבות בלא הגבלה.

הביקורת היא בשני תחומים: האחד – שהלומדים בישיבות צריכים ללמוד את התורה כהלכה, ומתוך כך לכבד את מצוות הגיוס לצבא. השני – רוב הבחורים, שאינם עתידים להיות רבנים, גם אם הם לומדים יפה ובשקידה, צריכים לקיים את מצוות הגיוס.

ההסבר לאי־גיוס החרדים

אומנם ניתן להבין את עמדת החרדים, שחוששים שמא השירות הצבאי יגרום לירידה רוחנית עד כדי עזיבת התורה והמצוות. אם אכן כך, הרי שמדובר בבעיה קיומית שלא ניתן להתפשר עליה. פיקוח נפש רוחני.

בפועל, מתרחשים בצבא שני תהליכים מקבילים. מצד אחד, במשך עשרות השנים האחרונות השתפרה היכולת של חייל דתי לשמור מצוות כדוגמת כשרות, תפילות, שבת וחגים. מנגד, בעקבות עירוב החיילים והחיילות ביחידות השונות, האווירה הכללית נעשתה מאוד לא צנועה, כך שבחור שגדל בחברה דתית, וקל וחומר חרדית, נצרך להתמודדות קשה. במצב כזה, עמדת הרבנים החרדים היא שהבטחת עתידם הרוחני של הבנים עדיפה על פני מצוות השירות בצבא. אומנם הצבא מוכן ליצור עבור המתגייסים החרדים מסגרות שיתאימו לאורח חייהם, אולם הם עדיין חוששים שמא במשך הזמן השירות בצבא יגרום לרפיון דתי.

במקום להימנע – לחזק את הצבא

אולם להלכה ולמעשה, עמדתם מוטעית. במקום להימנע מגיוס, עליהם לעמוד על המשמר, ולדאוג שהאווירה בצבא תהיה כפי הראוי למחנה קדוש. כבר היום לבני ישיבות ההסדר ישנם תנאים סבירים שמותאמים לאורח חיי הציבור הדתי.

אגב, בשנים האחרונות, באופן עקבי, אני נוהג לשאול את הבחורים שחוזרים לישיבה לאחר שירותם הצבאי במסגרת ההסדר, אם בעקבות השירות הם נחלשו מבחינה דתית או התחזקו. כמעט כולם משיבים שהתחזקו. חשוב לציין שלעומת זאת, מבין אלה שהלכו לשירות במסגרות צבאיות רגילות, לפחות מחצית השיבו שנחלשו, ועליהם להתחזק.

צריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות

הכלל הוא שצריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות, ולא להתייאש מראש מלקיימן בגלל סיבות שונות.

נניח, דרך משל, שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, כיוון שהם בטלים ממלאכתם, באותו יום הם מתפתים להתמכר לשכרות, לסמים ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים כדי שלא יגיעו לכך (אגב, זה אחד הפירושים לתקנת קריאת התורה במנחה של שבת, עי' פנה"ל שבת ה, ח).

כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיומה של המצווה הגדולה והקדושה הזו. במחצית מן המאמץ שנציגי הציבור החרדי משקיעים עבור הפטור מן הגיוס, היו יכולים להסדיר את התנאים הרוחניים של השירות הצבאי עבור בני הציבור החרדי וכלל ישראל.

לתגובות: [email protected]