כל יצרן יודע שאין שום טעם ליצר סחורה אם אתה לא מפיץ אותה. אבל יש אנשים כאלה, שמייצרים לעצמם. הייצור שלהם לא מיועד להפצה בכלל. בחקר ההיסטוריה האנושית מבחינים החוקרים בשלבים בהתפתחות תרבות האדם. אחד השלבים המשמעותיים הוא המעבר מצריכה עצמית לייצור עבור אחרים, שהוא בסיס המסחר וכל השוק.
וכמו בגשמיות, כך גם ברוחניות. יש בתי מדרש ולומדים, שלומדים בשביל עצמם. מטרת הלימוד מכוונת פנימה, אל הלומד עצמו או לסביבתו הקרובה לכל היותר. ולעומת זאת יש מי שמייצר תורה לא רק בשבילו, אלא כדי להפיץ ולהעביר. כזה היה רבי עקיבא. כשישב והקהיל קהילות, לא עשה זאת כדי ללמוד תורה. אילו רצה רק ללמוד, יכול להסתגר לו באיזה מרתף נסתר וללמוד ללא פגע. הוא לא הסתפק בכך, אלא הקהיל קהילות ברבים, ישב ודרש.
הבה ונתבונן בלשון הגמרא (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב) שהיא אומנם ידועה ומפורסמת, אבל לא תמיד שמים לב לכל פרט בה:
"תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה' ממתים וגו'! אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".
שימו לב – רבי עקיבא אינו יכול לחיות בלי התורה, אבל אין כוונתו לחיים נטולי לימוד תורה, שהרי זאת היה יכול לעשות בלי להסתכן. כוונתו לחיים שאין בהם הפצת תורה ברבים. חיים כאלה אינם חיים. כשהוא נתפס, הוא "נתפס על דברי תורה", היינו הפצת התורה.
כך חז"ל גם מלמדים אותנו בדרשתם על הפסוק המוכר לכולנו מכל לילי שבת "ותורת חסד על לשונה", כאשר הם שואלים: "וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא: תורה לשמה – זו היא תורה של חסד, שלא לשמה – זו היא תורה שאינה של חסד. יש אומרים: תורה ללמדה – זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה – זו היא תורה שאינה של חסד". יש כאן זהות מדהימה בין שני הפירושים: תורה שנועדה ללמדה לאחרים היא תורת חסד, והיא היא תורה לשמה. זוהי מטרת לימוד התורה – ללמד לאחרים.
ראש השנה להפצות
רעיון זה הוא שורש המהפכה החסידית בכלל, ומהפכת י"ט בכסלו בפרט. תורת החסידות, כבר מערש היוולדה, חרתה על דגלה את "הפצת המעיינות" ברבים. כך נאמר לבעש"ט הקדוש באותה עליית נשמה מפורסמת – מתי יגיע המשיח? לכשיפוצו! כשהתורה ועבודת ה' יצאו מבית המדרש לרחובות ולכל מקום, כשלא יישאר יהודי שלא מגיעה אליו בשורת התורה בעומקה, אז נהיה ראויים לגאולה שלמה.
זהו גם המהפך שהתרחש סביב פרשיית י"ט בכסלו – אדמו"ר הזקן זי"ע נאסר כי הפיץ את תורתו ברבים, ולאחר השחרור הוא העביר הילוך ועלה מדרגה, ונתן דחיפה עצומה להפצה – עד בלי די ועד בלי גבול.
את המסר הזה הובילו בדור האחרון שני ענקי עולם – כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע ומורנו הרב משה צבי נריה זצ"ל. שניהם עמלו וטרחו ללא לאות להוציא את התורה מבית המדרש לכל המרחבים.
"הבה נפיץ את האור הגדול/ את אור התורה/ נסיר מעלינו כל מכשול/ נקים בארצנו ישיבה/ ישיבות נקים בכל מקום/ בעיר ובכפר/ בעמק, בהר, בצפון ובדרום/ וגם בסוף המדבר", כך שורר הרב נריה, ואנחנו לא תמיד שמים לב למילה השנייה בשיר הזה, שדורות גדלו עליו – "נפיץ". נפיץ את האור הגדול בכל מקום. הרב נריה באמת זכה לעשות, ולהתחיל מהפכה אדירה שממשיכה ביתר שאת ויתר עוז גם היום. לא פלא שבהשגחה אלוקית הוא נסתלק לבית עולמו ביום י"ט בכסלו.
חיים של הפצה הם גם חיים מאושרים ובעלי משמעות. אדם הלומד תורה לעצמו הוא אדם אומלל. אדם העוסק בהפצת מה שזכה ללמוד הוא אדם מאושר, שקם בבוקר עם חיוך על הפנים (ועם דמעה בלב, מתוך הכרת המצב העגום בהווה), כי הוא יודע שכשילך לישון בלילה, יוכל להגיד לעצמו בסיפוק – העולם טוב יותר כעת. יותר אנשים זכו להתקרב לאור הגדול, ולי יש חלק בזה. איזו זכות, איזה אושר, איזה סיפוק. אדם כזה תמיד חותר קדימה, חי מתוך מודעות לכך ש"האדם מחפש משמעות", כפי שמלמדת אותנו שיטת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל. לכן תורתו היא "תורת חסד", תורה של אהבה. אדם שאוהב, אדם בריא, לא חש סיפוק מכך שהוא מקבל, אלא מכך שהוא נותן, לאהוביו ולקרוביו. מי שמלא באהבת ישראל ואהבת האדם, לא יכול שלא לשאוף שאיפה מתמדת להפיץ, להוציא, לתת מעצמו.
***
ספרו של הרב ארל'ה הראל, נשיא ישיבת 'לב חדש' בשילה, 'תנחומיך ישעשעו נפשי – לוגותרפיה יהודית חסידית' יצא לאור במסגרת אירועי י"ט בכסלו בבנייני האומה.
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)