מעשה במילקי - סיפור לילדים

השעה הייתה שמונה וחצי בערב, וכמעט סיימתי ללמוד למבחן בגיאוגרפיה, אבל כבר לא הצלחתי להתרכז.

אסתי רמתי , י"ד בכסלו תש"פ

מעשה במילקי
מעשה במילקי
איור: עדי דוד

קרקור קטן בבטן הזכיר לי שחלפו שעה וחצי מאז שאכלתי ארוחת ערב, והחלטתי לבדוק אם יש משהו קטן, מתוק ומעניין במטבח, שייתן לי זריקת מרץ.

פתחתי את המקרר והצצתי פנימה. קופסת אפונים קרות, גבינה לבנה, סיר עם אורז... הזזתי הכול הצידה, ואז... בינגו! מילקי בודד ישב וחיכה לי על המדף. זה בדיוק מה שחיפשתי! הוצאתי אותו מהמקרר, וכבר יכולתי לדמיין את הקצפת המתוקה מחליקה לי בגרון... ואז שמעתי קול מאחוריי: "תגיד, דורי, זה לא המילקי של אלקנה?" זה היה גיא, אחי הקצין שהגיע הביתה מהצבא.

וואלה, הוא צדק. לפני כמה ימים אימא קנתה לאלקנה מילקי כפרס על משהו, ומאז המעדן יושב במקרר ומחכה שיאכלו אותו. "אוף!" אמרתי לגיא. "ממש מתחשק לי מילקי עכשיו! לא נראה לי שאלקנה אפילו ישים לב. הוא בסך הכול בן ארבע, אתה חושב שאכפת לו בכלל? המילקי הזה עוד יעלה עובש עד שהוא ייזכר לאכול אותו! אפשר לקנות לו עוד אחד מחר..."

"אבל זה שלו", אמר גיא בפשטות.

כנראה שראו עליי שלא השתכנעתי, כי גיא חייך ושאל: "רוצה לשמוע סיפור? מהצבא?"

בטח שרציתי. "אני תמיד מוכן לשמוע את סיפורי הגבורה שלך", אמרתי.

"את הסיפור הזה סיפר המפקד שלנו", אמר גיא, "ואני לא ממש יודע אם זה סיפור גבורה. זה קרה כשהוא שירת בלבנון, בתור חייל פשוט. הם היו אחרי יום ארוך ומתוח בשטח. מהבוקר הם רדפו אחרי חוליה שנהגה להטמין מטעני צד לחיילים שלנו, כשברור להם שבכל רגע יכול להיות שמישהו אורב להם ומנסה לפגוע בהם. לפנות ערב הם קיבלו פקודה להיכנס לכפר לבנוני ולהסתתר באחד הבתים. אחרי סריקה הם בחרו בית אחד, ונכנסו אליו בזהירות. אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח שלא מתחבאים שם מחבלים. בכל אופן, הבית באמת היה ריק מתושבים – אולי ברחו מפני המלחמה, או שסתם ככה לא היו בבית – והחבר'ה התיישבו שם מותשים וניסו להירגע. עכשיו, שתבין," המשיך גיא, "במשך כל היום הלחוץ הזה הם בקושי הספיקו לאכול ולשתות. היו להם אומנם מנות קרב, אבל אתה יודע איך זה, יש דברים יותר טעימים בעולם. ואז אחד החיילים תפס יוזמה, פתח את ארונות המטבח ואת המקרר, וגילה בקבוק ספרייט ועוגיות שוות. 'יאללה, חבר'ה, חפלה!' הוא קרא, אבל לפני שהספיק לגעת במשהו, המפקד שלו עצר אותו.

"'כהן, מה אתה חושב שאתה עושה?! תחזיר הכול למקום מייד!' הוא פקד בחומרה. 'אתה לא יודע שלפי חוקי הצבא אסור לקחת שום רכוש מהאויב?'

"'נו, המפקד, ברצינות', ניסה כהן להתווכח, 'כולה ספרייט ועוגיות! המפקד, יכול להיות שהאנשים שגרים כאן הם בכלל מחבלים שמנסים להרוג אותנו! אז מותר לנו להרוג אותם, אבל אסור לנו לקחת את העוגיות שלהם?!'

"'בדיוק', אישר המפקד. 'אם יסתבר שהם מחבלים, לא רק שמותר לנו להרוג אותם – אנחנו חייבים לעשות את זה, כדי להגן על עצמנו ועל עם ישראל! אתה יודע מה? אם היינו נתקעים בלי מנות קרב, יכולנו גם לקחת אוכל, כי לא הייתה לנו ברירה. אבל נכון לעכשיו, אנחנו סתם רוצים להתפנק, והרכוש כאן שייך להם ולא לנו. זה דבר שחשוב לזכור, בעיקר בשבילנו, כבני אדם'".

שתקנו לרגע. "דווקא כן סיפור גבורה", אמרתי לבסוף, והחזרתי את המילקי למקרר.