טניס הוא ענף הספורט החביב על אביגדור ליברמן. במערכת הפוליטית יודעים למצוא בעת הצורך את האחראי למשבר הפוליטי המתמשך כשהוא מעביר שעות ארוכות עם כדורים ירקרקים שורקים ליד ראשו, באחד ממגרשי הטניס הלא רבים שבאזור ירושלים. אולי משם שאב את ההשראה לניהול מערכה אחרי מערכה, שוב ושוב, עד להכרעה מוחצת. בשנה האחרונה נרשם תקדים היסטורי לא רק במערכת הפוליטית בישראל, שנזרקה למערכת בחירות שלישית ברציפות, אלא גם באליפות וימבלדון, שבה התקיים הגמר הארוך ביותר בהיסטוריה. במשך חמש שעות, או ליתר דיוק: ארבע שעות וחמישים ושבע דקות, נאבקו זה בזה נובאק ג'וקוביץ ורוז'ה פדרר עד להכרעה. גם מי שלא חובב את הספורט הלבן, יכול להעריך את הקרב המתמשך שמלווה את הקריירה של שני הטניסאים, ובעיקר של המפסיד – פדרר, שגם בגיל 38, אחרי שקטף כל תואר אפשרי, עדיין נאבק להישאר על המגרש ומסרב לפרוש.
הנמשל ברור, ועל פי נתוני הסקרים נכון לעכשיו, איש אינו יכול להבטיח שההכרעה הפוליטית תושג גם במערכה השלישית. תמונת הגושים נשמרת פחות או יותר, כשגם ליברמן, שתפס השבוע את עמדת הפרשן אף שבפועל הוא השחקן המרכזי, לא נחלש, למרות חלקו הנכבד בכאוס הפוליטי. אזרחי ישראל אולי לא מאושרים מהמשבר, אבל נראה שהפוליטיקאים לא משלמים עליו מחיר בהצבעה בקלפי. מקובל לטעון שרוב העם רוצה אחדות, אבל האמת היא שכמעט כולו הצביע נגד אחדות. הקיפאון הפוליטי אינו תוצאה של בגידת הנבחרים בבוחריהם, אלא דווקא של שמירה קפדנית וקנאית של הבטחות הבחירות. כחול לבן שהבטיחו לא לשבת תחת נתניהו, עמיר פרץ שנשבע בשפמו לא להשלים לימין 61, ליברמן שהודיע מראש שיתמוך רק בממשלת אחדות ליברלית, וכמובן החרדים והציונות הדתית שהצהירו אמונים לנתניהו. אם הבטחות הבחירות לא יעודכנו בהקדם, אין מניעה שבאוגוסט ייערכו כאן בחירות בפעם הרביעית. בגמר וימבלדון ההוא זה הסתיים אחרי חמש מערכות.
עוזבים את נתניהו
בתכנון המקורי, במקום להתייצב במרכז הליכוד, היה גדעון סער אמור לנאום בדיוק באותן שעות סוערות של כינוס המרכז מול קהל נוח בהרבה בקצהו השני של העולם – כנס ה־IAC, ארגון הישראלים האמריקאים, שנערך במיאמי, פלורידה. הוא הפוליטיקאי הישראלי הימני היחיד שהוזמן (לצד ניצן הורביץ ממרצ), ובקרב הקהל הזה הוא פופולרי במיוחד. בקרב הישראלים האמריקאים אפשר למצוא ייצוג נרחב לימין החילוני. אולי דווקא בגלל המרחק מישראל, רבים מהמשתתפים שם סיפרו על התחזקות אישית מסוימת במסורתיות (לצד נתוני התבוללות מבהילים), אבל מובהקת הרבה יותר היא התזוזה ימינה.
כמה מאנשי העסקים שמובילים את הארגון הם גם התומכים והתורמים הבולטים של מועמדי הימין, בעיקר חברי הכנסת והשרים בליכוד. בולט מעל כולם הוא התורם המרכזי של ה־IAC, שלדון אדלסון ורעייתו מרים. הדיווחים על התרחקות בין האדלסונים, הבעלים והמו"לים של 'ישראל היום', ובין נתניהו, קיבלו תוקף בלחישות במסדרונות. חלק מהפילנתרופים שם דיברו בגלוי על העברת התמיכה לסער. הם אומנם בעלי המאה ולא בעלי הדעה, אבל אלו סימנים שנתניהו ודאי לא מזלזל בהם.
אירוע השיא של הכנס היה נאומו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נאום שהדגיש את המחיר היקר והמיותר שישראל משלמת על סחרור פוליטי ואובדן זמן, כשבבית הלבן יושב אחד מידידינו הטובים ביותר בהיסטוריה. במשך 55 דקות שעשע טראמפ את הקהל. סיפור העברת השגרירות לירושלים, בניגוד לתחינותיהם ואיומיהם של מלכים, נסיכים ומנהיגי מדינות היה קטע סטנדאפ משובח. טראמפ גם הזמין לבמה את להקת 'שלווה' לשיר, וסיים בחיבוק ארוך שבטח חרג מכללי הטקס, אבל כנראה היה הקטע המוצלח ביותר בו. ואחרי כל זה, שם אחד לא הוזכר על־ידי נשיא ארה"ב אפילו פעם אחת: בנימין נתניהו.
ברוך אשם
עם כל הכבוד לתומכים בחו"ל, מבחנו החשוב ביותר של סער הוא בשטח הליכודי. שני ח"כים תומכים בו בגלוי, וגם רשימה הולכת ומתארכת של פעילים מרכזיים וראשי רשויות. ליכודניקים ותיקים, שורשיים, מהמרכז והפריפריה, וכן, גם מזרחים מ"ישראל השנייה", הצטרפו למחנה סער. זכותם. הליכוד תמיד הייתה מפלגה דמוקרטית שהתנהלה עם מחנות בתוכה.
כל זה לא מפריע לכמה ממקורבי רה"מ למצוא שוב את האשם במצבו: הסרוגים הבוגדניים. הנציגות הפוליטית של הציונות הדתית נשארה נאמנה לנתניהו עד הסוף: סמוטריץ' ופרץ לא העלו בדעתם לערוק, גם לא בנט ושקד, שהיו להם כל הסיבות האישיות והפוליטיות לעשות זאת (נתניהו עדיין מתעקש בילדותיות לא לדבר עם שקד באופן ישיר!). המקסימום שבנט הרשה לעצמו היה להלחיץ מעט את נתניהו כדי לקבל את תיק הביטחון מעמדת כוח, אחרי שנתניהו סילק אותו ואת שקד ממשרדי החינוך והביטחון בחולשתם הפוליטית.
גם בהפגנת התמיכה בראש הממשלה נרשמה נציגות סרוגה לא קטנה. הרב דרוקמן, הקונצנזוס שבקונצנזוס הציוני־דתי, קרא בגרון ניחר להגיע. הרב טאו התייצב אישית, וזכה לביקור גומלין של נתניהו ב'הר המור', להנעת קמפיין הבחירות. ראשי המתנחלים – דניאלה וייס, ישראל גנץ ואחרים התייצבו, נאמו, ניסו לרתום אוטובוסים. הציבור המתנחלי לא בא בהמוניו, בדיוק כפי שמצביעי הליכוד בדרום ובצפון לא נהרו. אז מי זו בדיוק אותה אליטה סרוגה שמואשמת בהפניית עורף ל"ישראל השנייה"?
על כל ראש מועצה מיהודה ושומרון או מנהיג קבוצות מתפקדים שתומך בסער, בשר מבשרה של המפלגה, אפשר לספור ארבעה שנותרו במחנה נתניהו. על כל עיתונאי עם כיפה סרוגה שחושב שהמחנה חשוב ממנהיגו, יש שישה כותבים מושחזים לא פחות שחושבים שמאבקו האישי של נתניהו הוא עניין עקרוני של המחנה כולו. הציונות הדתית (שעדיין יש לה מה לתקן, כולל ביחס אל הספרדים בתוכה) לא צריכה להתנצל כאן. כוחה ותפארתה תמיד היו על מגוון הדעות שבה. במקביל לרצף הדתי הרחב והארוך שמתאפשר בה, קיים גם רצף פוליטי ארוך ומשתנה. אותו רצף, אגב, קיים גם בקרב אותה "ישראל השנייה", שמרוב דאגה לה ולמעמדה, יש מי שמנסים לרדד אותה לצבע פוליטי אחד.
קריאה חוזרת
בנט ושקד נמצאים במצב סבוך במיוחד לקראת הסבב השלישי. הם ניסו לרוץ במפלגה חדשה ונכשלו, התמודדו ברשימה מאוחדת ולא רשמו הצלחה מסחררת. מה יעשו במועד ג'? נראה שהזוגיות הפוליטית הזו קרובה לפיצול. בנט מעוניין להנהיג את הימין החדש להתמודדות עצמאית, בתיאום עם נתניהו, הפעם מלשכת שר הביטחון, כשמנגד, הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ירוצו שוב במסגרת איחוד הימין. הוא ינסה לאסוף אליו את המצביעים שמסתייגים מנתניהו ולשמר אותם בתוך הגוש, כדי שלא ינדדו לכחול לבן. לא ברור מה יהיה תפקידה של שקד בסיטואציה החדשה. המחשבה שתלך להיות מספר 2 של ליברמן כדי לא להיות מספר 2 של בנט, מופרכת בערך כמו האפשרות שמי שנחשבה מועמדת להנהגת המחנה הלאומי וראשות הממשלה, תחליף חמש מפלגות בשמונה שנים במקום להתפקד למפלגת השלטון ולהתמודד בתוכה. בסבב הקודם שקד חששה להישאר בחוץ למשך הקדנציה, להתפקד לליכוד ולהתחיל לצבור את הוותק הדרוש, אבל אולי זה המוצא הטוב מבחינתה, כמי שחותרת להנהגת המדינה.
ההתמודדות של בנט לבד, בלי שקד, אכן מסוכנת, אבל בלי זה סיכויי הימין להגיע ל־61 אינם קיימים. בנט ופייגלין, כל אחד בדרכו, גילו אחריות אחרי אובדן הקולות בסבב הראשון: אחד התמזג למקום הרביעי בימינה, השני פרש תמורת הבטחה לתפקיד שר מנתניהו. אבל הקולות לא נשארו בגוש. הימין איבד בסבב האחרון כשבעה מנדטים, של שתי מפלגות כלכליות שפרשו מהמרוץ: כולנו וזהות. הבוחרים נדדו לכל רוח: מהעבודה-גשר, דרך כחול לבן ועד ליברמן ועוצמה יהודית. המפתח של הימין להשגת 61, אם הדבר בכלל אפשרי, הוא מפלגת ימין כלכלי שתצא מהוויכוח הישיר סביב נתניהו, ותבטיח להתמקד בחיים עצמם. מחאת השולמנים שבוערת בפייסבוק, ו־120 אלף מצביעי זהות מלפני שמונה חודשים, לא הלכו לשום מקום. סיבוב שלישי, והמיאוס מהמנגנון הפוליטי רק מגדיל את סיכוייה של מפלגת מחאה כזו.
הפעם גילוי אחריות מצד שני האישים יהיה להתמזג למפלגה אחת, ימנית ליברלית וכלכלית, שתרוץ במקביל למפלגה דתית־חרד"לית שתכלול את כל הקצוות – מעוצמה ונעם ועד הבית היהודי. דברים דומים בשבח ריצה בשני ראשים שתמקסם את הקולות נכתבו כאן גם בסבב הקודם. אני מתנצל אם אני קצת חוזר על עצמי, אבל זו המציאות שחוזרת על עצמה.
לתגובות: 2sherki@gmail.com