הרבנית ד"ר לאה ויזל צדקה בכך ששיבחה במאמרה "לא תלוי ולא משתנה" (גיליון 871) את תנועת בני עקיבא, שבחרה בצירוף "מצווה ועושה" כסיסמת חודש הארגון, שכן סיסמה זאת מדגישה את האתגר של הציות לצו עליון. עם זאת, ברצוני להסתייג מחששותיה הבאים: "האינטואיציות המוסריות עלולות להטעות אותנו [...] כך למשל אנחנו עלולים לרחם על אכזרים, להגזים בנתינת צדקה, או להימנע מהמתה גם בנסיבות של הגנה עצמית ועוד ועוד". קשה למצוא זיקה בין שלוש הדוגמאות הללו ובין העדפתו של "המצווה ועושה" בהקשר המקורי.
הדוגמה הראשונה מתבטאת בחשש ש"אנחנו עלולים לרחם על אכזרים", ומקורה כנראה בדרשת ריש לקיש על חטא שאול: "כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים". יש לציין כי הרמב"ם לא התפעל מהתאכזרותו של מלך ישראל למי שאינם רחמנים: "דוד [...] ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגויים ובהריגת הכופרים והיה רחמן לישראל [...] שה' לא מצאו ראוי לבניין בית המקדש לרוב מה שהרג" (הקדמה לאבות, ז).
בדוגמה השנייה נזכרת ההטיה "להגזים בנתינת צדקה". אכן, "באושא התקינו: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש [...] שמא יצטרך לבריות" (כתובות נ, א). איסור זה עשוי להשתמע כמותנֶה, שהרי ניתן בו טעם: "שמא יצטרך לבריות". מכיוון שכך, היו שפסקו כי כאשר התורם עשיר – מתבטלת ההגבלה. אחרים הבהירו כי כאשר לפנינו עני המבקש "די מחסורו", יש לתת לו כל מחסורו, ובטל האיסור של למעלה מחומש.
הדוגמה השלישית דנה באפשרות כי בני אדם יגיעו "להימנע מהמתה גם בנסיבות של הגנה עצמית". דוגמה זאת נסמכת כנראה על דברי הגמרא: "והתורה אמרה: בא להורגך השכם להורגו" (ברכות סב, ב). אך נראה כי אין כאן חיוב כלל אלא היתר של רשות (רש"י על אתר), כאשר ההורג שהתגונן פטור מעונש: "אין לו דמים" (שמות כב, א). היה גם מי שסייג: "הריגת כל אדם שאיננו בא ממש להורגך ולא באותה שעה ממש שבא להורגך – הוא הוא כל עיקרה ומהותה של תועבת הרציחה" (הרב אברהם חן, במלכות היהדות, א עמ' 143). ואכן, במצוות עשה – נוהגים להדֵר, ובאזהרות לא תעשה – נוהגים להקפיד ולהחמיר. בכגון שלוש אלו – לאו דווקא.
אחד היישומים המפורסמים למעמד "המצווה ועושה" לא נזכר בדבריה של ראשת המדרשה לנשים בבר־אילן: "אישה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש – מפני שלא נצטווית. וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו – אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות ממנו" (הלכות תלמוד תורה פ"א, הי"ג). נראה שניתן להסיק כי הקביעה "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" לא באה למעט ולדבר בגנותו של המקיים על־פי מצפונו גרידא את הראוי, אלא להרבות בשבחו ובזכותו היתרה של ה"מצווה ועושה".
חנה כשר היא פרופ' (אמריטה) מהמחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בר־אילן