אין כמו תסכול טוב. החיים מלאים תסכולים ולכן התיאטרון מלא תסכולים, כי התיאטרון מביא את החיים, רק יותר במרוכז.
אחד התסכולים היותר נפוצים כיום קשור לשלוש מילות הקסם "הפרעת קשב וריכוז", ומכיוון שההפרעה הזאת שולטת אצלי בבית, אצל המבוגרים ואצל הילדים, הגעתי לגמרי מוכן להצגה 'אחי טוב' של תיאטרון אספקלריא שעוסקת בנושא הטעון הזה, של ההפרעה שאחד מכל עשרה אנשים סובל ממנה.
השחקן דור לוי המצוין והנוירוטי מגלם את מעיין, שלמרות הפרעות הקשב והריכוז הוא מצטיין הכיתה ובעל ציונים מרקיעי שחקים, ומתכונן לבחינות הקבלה ליחידת 8200 הנחשבת. מהר מאוד מתגלה הסיבה לכך: מערכת היחסים המלחיצה עם האב השתלטן (ג'וש שגיא), שלוחץ על בנו יומם ולילה כדי שחלומו יתגשם ובנו יצטרף ליחידה שבה גם הוא שירת.
הקשר הזה הופך למשולש, כשאנחנו מגלים שיש עוד אח (ירמי רייך), שרחוק שנות אור מהצלחה בלימודים. תלמיד "פחות מהממוצע" שמשרת בגולני, שמח וטוב לב, מצחיק ולוקח את החיים בקלות. הרהרתי בכוחו של התיאטרון לחשוף את מה שמתחת לפני השטח: הילד המוצלח והמצטיין מצטייר בפנינו כילד מפוחד ומדוכא שלא מעורר בנו שום רצון להיות במקומו. לעומתו, האח ה"כישלון" שלא הגיע רחוק הוא דמות שכולם נהנים לצפות בה ולהזדהות איתה.
יש בהצגה התייחסות רבות להפרעת הקשב, כשם שהיא באה לידי ביטוי ביכולות הלימודיות כמו חוסר היכולת להתרכז לאורך זמן או העובדה שכל רעש קטן (עבודות בכביש, כדרור כדור, צפצוף פלאפון) גורם להסחת דעת. יש גם סצנות שבהן אנחנו נחשפים לקשיים הרגשיים והחברתיים, כמו הרגע שבו מעיין מחליט להשתמש בהקלות שהוא זכאי להן בגלל ההפרעה ולקבל הארכה. הקצין הקשוח (ערן קראוס) מזלזל בבקשה ומחצין בפני כולם את העצלנות של הנבחן, למרבה הפדיחה.
מה שחסר בעיניי הוא התמונה המלאה של הפרעת הקשב והריכוז, שכוללת קשיים רחבים כמו קושי באיפוק ושליטה, ליקויים בארגון הזמן והפעולות היומיומיות ואימפולסיביות. בהצצה תיאטרלית לתוך חייו של נער עם הפרעת קשב וריכוז חסרים ההיבטים האלה, שהם מאוד משמעותיים בחיים של מי שסובל מ-ADHD.
כמו החיים, גם הדמויות בהצגות ממגנטות לעצמן אסונות בצרורות, כך שהעובדה שהאם נפטרה לפני שנתיים מוסיפה שמן למדורת ההתמודדויות. גם המוזיקה של ההצגה משרתת תפקיד חשוב. היא קלילה וקופצנית ומצליחה ליצור את האלמנט התיאטרלי הקדום שנקרא "comic relief", שבו היו השחקנים עוצרים את ההצגה הדרמטית ומציגים קטע קומי קצר כדי לשחרר את המתח שנצבר. הקלילות של המעבר בין הסצנות מצליחה להשרות קצת רוגע אחרי המפגשים הטעונים שעל הבמה.
'אחי טוב' מוציאה את הצופה עם אמירה ברורה: שחררו את הכבלים, תראו את הבנאדם ותנו לכל אחד לפרוח בדרכו, לפי אופיו, כישוריו וכישרונותיו. כצופה קבוע של תיאטרון אספקלריא, טוב לראות שהתיאטרון משקיע את מרצו לא רק בערכים גדולים של חיפוש זהות והעוצמה של העולם הרוחני, אלא גם בהצגות אינטימיות שמפגישות אותנו עם האתגרים היומיומיים של הקיום שלנו, על כל הקונפליקטים, הקשיים, התקוות וההצלחות שמלוות אותנו בחיים. אה, וכמובן, עם התסכול. אין כמו תסכול טוב.