מדינת ישראל נגד שמע ישראל

המשטרה והפרקליטות העלו השבוע הילוך במלחמה שהכריזו על העולים להר הבית, ומעכשיו גם אמירת "שמע ישראל" היא עילה לכתב אישום

חגית רוזנבאום , כ"א בכסלו תש"פ | עודכן: 15:00

מדינת ישראל נגד שמע ישראל-ערוץ 7
מתפללים בהר הבית (למצולמים אין קשר לכתבה)
צילום: סלימן קאדר, פלאש 90

היהודים שכספו לציון שנות אלפיים וחלמו להגיע אל הארץ המובטחת שבה לא יצטרכו להסתיר עוד את יהדותם, היו מן הסתם צובטים את עצמם לו היו נוכחים ביום ראשון השבוע בדיון בבית משפט השלום בירושלים, רק כדי לוודא שלא מדובר בחלום בלהות.

בכתב האישום שהוגש נגד שלושה צעירים יהודים, שניים מהם כיום חיילים בשירות סדיר והשלישי אברך ובעל משפחה, מפורט תיאור המעשה שהתרחש לפני יותר משנה, ושהפיכתו לעבירה פלילית במדינת ישראל הריבונית היא לא פחות ממדהימה: "כשהגיעו המבקרים למול כיפת הסלע, שער ניקנור, השתטח נאשם 3 על הרצפה וקרא 'שמע ישראל'. אחריו השתטח על הרצפה נאשם 1 תוך שקורא 'שמע ישראל' וממשיך בשירה, ולאחריו נאשם 2 השתטח על הרצפה אף הוא וקרא 'שמע ישראל'". הסעיף הפלילי המינורי שהצליחה התביעה להדביק לקריאת "שמע ישראל" במקום המקודש ביותר לעם היהודי הוא "התנהגות העלולה להפר שלום הציבור".

נחשון עמית, אחד הנאשמים, הופתע לגלות לפני כחצי שנה את כתב האישום בתיבת הדואר שלו ביישובו בדרום הר חברון. "אין לי אפילו מילים להסביר עד כמה זה אבסורדי", הוא אומר, "השוטרים יצרו את הבלגן, הערבים תקפו אותנו, ובסוף אנחנו אשמים". אבל פרט לחוסר הצדק שעמית טוען לו, מדובר בעליית מדרגה בהתנהלות המשטרה ביחס לעולים להר. יהודים שמושלכים על ידי שוטרים מחוץ לשערי הר הבית בשל ניסיונות תפילה כאלה ואחרים הם כמעט דבר שבשגרה בנוהל העלייה להר. על פי רוב נגמרים אירועים כאלה לכל היותר בעיכוב לחקירה או שימוע לפני העלייה הבאה. הגשת כתב אישום על הפרת נוהל בהר הבית היא צעד אחד קדימה.

עורך דינו של עמית, משה פולסקי, תולה את הבעייתיות שבכתב האישום בעצם הגשתו. הוא מצטט ממכתב שיש בידו מאת הייעוץ המשפטי לממשלה, שבו נקבע כי הפרת נוהל אינה עבירה פלילית. המכתב ההוא יצא בנסיבות המנוגדות ביותר לתיק הנוכחי, אולם הקרובות ביותר מבחינה גיאוגרפית: על פי הנוהל, מציין עו"ד פולסקי, אסור לרפורמים להכניס ספרי תורה לתפילה ברחבת הכותל. בפועל הנוהל הזה מופר פעם אחר פעם, כאשר נשות הכותל מנסות להכניס בכוח ספרי תורה לרחבה תוך הפרת הסדר הציבורי ואף תקיפה של חלק מהמתפללות, כך על פי תלונה שהגישו המותקפות במשטרה. "הן גם מפרות את הנוהל, גם עושות בלגן, אבל המשטרה לא עושה להן כלום", ממחיש עו"ד פולסקי וקובע: "המקרה הזה לא אמור בכלל להגיע לפתחו של בית המשפט".

הוא תמה על הדקדוק בקוצו של יו"ד דווקא על קיום הנהלים על ידי עולים יהודים להר הבית, "בדרך כלל אלו מקרים שנסגרים מחוסר עניין לציבור". אומנם למשטרה יש זכות לקבוע מהם גבולות הגזרה על מנת לשמור על הסדר הציבורי, מסכים עו"ד פולסקי, אולם גם כאן ישנה רמת סבירות שצריכה להיות יצוקה בנוהל. "לדעתנו, לקבוע באופן גורף ששמירת הביטחון בהר אוסרת על יהודי למלמל – זה לא חוקי, זה לא יישום נכון של סמכות המשטרה". גם מבחינה ערכית, טוען עו"ד פולסקי, "האם ייתכן שמדינת ישראל תגיש כתב אישום שבו אמירת 'שמע ישראל' והשתחוויה בהר הבית ייחשבו לעבירה פלילית?".

אם שואלים את עמית עצמו, הרי שכתב האישום מופרך מיסודו ברמה העובדתית. הוא וחבריו עלו להר בערב יום כיפור בשנה שעברה, אחרי הכנות רוחניות ולימוד מתאים. "כשהגענו אל שער המזרח, זה פשוט התפרץ מתוכנו. אנחנו בני אדם, יש לנו רגשות. לא חשבנו יותר מדי על מה יעשו לנו", הוא מסביר את קריאת "שמע ישראל" שפרצה מגרונם של השלושה. המעשה, הוא אומר, היה בתוך קבוצה של ארבעים איש, כך שכמעט לא היה ניתן לצופה מבחוץ להבחין באקט הדתי, ופרט לכך, מעיד עמית, לא היו ערבים בטווח ראייה מקבוצת העולים. המהומות החלו לדבריו רק כאשר השוטרים גררו אותו ואת חבריו בברוטליות מן ההר, אז הבינו הערבים שמשהו כנראה התרחש ומיהרו להתגודד סביבם, לקלל ולנסות לתקוף. "ההתנהגות של השוטרים החלה את הבלגן, אנחנו לא יצרנו שום סיטואציה של פגיעה בשלום הציבור". בהמשך דרשו מהם השוטרים לרוץ כדי לעזוב את שטח ההר, אך השלושה סירבו בשל האיסור ההלכתי לרוץ בהר הבית. בגין סירובם זה נוספה לכתב האישום עבירה תחת הסעיף "הכשלת שוטר במילוי תפקידו".

"המשפט הזה הוא לא על העובדות", מסכם עמית, "זה לא מה עשינו או לא, אלא מה המשמעות של זה. זה ויכוח ציבורי ולא משפטי. אני מפיץ את כתב האישום במדיה החברתית ובתקשורת, כדי שהציבור יידע שזה מה שהמשטרה עושה בהר הבית – מעמידה לדין פלילי מי שקורא 'שמע ישראל'".

יום כתף אל כתף, יום כתף קרה

שילוב חרדים הפך למטבע לשון פופולרי, אפילו עובר לסוחר בהקשרים פוליטיים כאלה ואחרים. אבל מאחורי הסיסמאות והנאומים המרטיטים על החיבוק שצריכה החברה הישראלית להעניק לחברה החרדית כדי ליצור בעבורה אופק של הזדמנויות בתחומי התעסוקה והאקדמיה, לא תמיד נמצאת היד המושטת והנכונות להשקעה במטבע קשה. החשיפה האחרונה אודות זיוף נתוני המתגייסים החרדים לצה"ל, שמספרם פחות בהרבה מהיעדים שהוצבו לכתחילה, היא סימפטום בולט לפער בין המילים למעשים. אבל פרשייה קטנה אחרת שכמעט עברה מתחת לרדאר התקשורתי, אלמלא התעקש על פרסומה פרופ' יובל אלבשן ב'גלובס', ממחישה גם היא את הדואליות שבה מתנהל הממסד הישראלי ביחס לחברה החרדית.

עד לפני שנה עבד אליהו כהן בתפקיד ניהולי בתלמוד תורה במבשרת ציון. מדובר במוסד חרדי, אולם על פי רצון ההורים נלמדו בו גם לימודי ליבה ברמה מינימלית. "ראיתי לנגד עיניי את התשלומים העצומים של ההורים, הם ממש חותכים את זה מהלחם של הילדים שלהם", אומר כהן. "כשהם ביקשו הנחה לא יכולתי לתת, כי גם המורים צריכים לקבל את המשכורת המינימלית שלהם בזמן". כדי להקל על העומס הכלכלי וגם לאפשר את פיתוחו המקצועי של המוסד, ביקש כהן לפנות למשרד החינוך על מנת שיאשר את תלמוד התורה כממלכתי-חרדי (ממ"ח), מה שיהפוך אותו למוסד ממלכתי בחסות המדינה, על כל המשתמע מכך, בעיקר מבחינה תקציבית.

פניות למועצה המקומית ולמשרד החינוך לא הניבו את התוצאה הרצויה. הפרשה התגלגלה אל כותלי בית המשפט, כאשר ההורים עותרים נגד הרשויות בדרישה לאשר את בית הספר כממ"ח. "לא ציפינו שבית המשפט יכפה משהו על המועצה או על משרד החינוך, אבל כן ציפינו להזדהות עם חשיבות העניין - חרדים שרוצים ללמוד לימודי ליבה, וכך להמשיך לעליון". במקום תמיכה וגב ערכי קיבלו ההורים סטירת לחי מצלצלת. בפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי השופט אלי אברבנאל בבית המשפט המחוזי בירושלים, עתירת ההורים לא רק שנדחתה אלא אף הושתו עליהם 12 אלף שקלים הוצאות משפט, "סכום שהייתי צריך לגרד, ולא מההורים", נאנח כהן. "עכשיו כל ההורים נסוגו מהעניין, הם הבינו שאף אחד לא איתנו והם לא רוצים להמשיך לערעור. אולי זו הייתה המטרה של השופט".

נימוקיהם של משרד החינוך והמועצה המקומית מבשרת ציון מדוע לא לאשר את המסלול התקבלו על דעתו של השופט. בקליפת אגוז, משרד החינוך טען כי אין הוא מחויב על פי חוק להקמת מוסדות במסלול הממ"ח, וכן שעיקר האחריות וההשלכות על הקמת מוסד כזה נופלות על כתפי המועצה, ועל כן המשרד ניטרלי ומגבה כל החלטה של המועצה. המועצה המקומית טענה כי אין מספיק תלמידים כדי למלא תקן של כיתה, וכי חלק גדול מההורים כלל אינו מתגורר בתחומי המועצה, ועל כן אין היא מחויבת למוסד שכזה. יתר על כן, המועצה מעדיפה להשקיע את תקציביה במוסדות הקיימים ואין היא מחויבת לדאוג לכל קבוצה קטנה שבוחרת לעצמה מסלול אינדיבידואלי. לדברי המועצה קיימים מוסדות אחרים בשטחה, כמו בית ספר ממלכתי-דתי או רשתות חינוך עצמאיות, אשר יכולים לספק את צורכי ההורים החרדים.

בין אם יש צדק בטענות הרשויות ובין אם מדובר בהתחמקות, בסופו של יום הורים חרדים שביקשו להעניק לילדיהם לימודי ליבה זכו לכתף קרה מהממסד. לא רק שוויון ההזדמנויות העתידי של התלמידים נפגע, אלא גם הזכות הבסיסית לחינוך, המעוגנת בחוק חינוך חובה. בישראל 2019 כל הזכויות שמורות, אבל לא לכולם.

לתגובות: Hagitr72@gmail.com