שמחתה של אסתר הייתה רבה, והיא התכוננה לנסוע במכוניתה עם בתה מירושלים לעיר ביתר עילית.
אומנם הדרך לשם קצרה ביותר, ומכוניתה נוסעת בה כמעט בלי צורך לנתבה, כאתונו של בלעם בשעתו, אבל הגשם העז שהקדוש ברוך הוא החליט כאמור להרוות בו את אדמת ארץ ישראל לא פסח על הדרך לעיר הקודש ביתר.
יתרה מכך, הדרך העולה לביתר עוברת ליד הכפר הערבי חוסן, אשר ידוע ככפר מאוד לא ידידותי ליהודים, ובכביש עוקף חוסן אירעו כמה וכמה מקרים של יידויי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה ועוד התנכלויות כאלה ואחרות, שבהן למרבה הצער נפצעו רבים.
הכביש ידוע גם בערפל הכבד ששורר בו בימים קרים, ובעיקר כשהעננים נמוכים ועמוסים גשמי ברכה.
אסתר יצאה לדרך עם בתה לנסיעת מצווה לקראת אירוסיה של אחייניתה, בלי לקחת בחשבון את הגשם השוטף והערפל הכבד בדרך. מיד כשעברה את המחסום לכיוון גוש עציון וביתר, נכנסה לתוך ענן ערפל כבד ביותר. היא לא ראתה מלפניה, לא כביש, לא אורות, לא מכוניות חולפות, ובעצם נסעה "על עיוור" בכביש מאוד מסוכן. בתה והיא החלו לומר פרקי תהילים, בעודן נוסעות באיטיות רבה, כאשר אסתר ממש נשענת על ההגה כדי לנסות להבין לאן היא נוסעת. בחסדי שמיים מרובים הבחינה באורות הראשונים של ביתר בכיכר המוארת בואכה עיר התורה.
בסלון הבית הרחב, ליד החלון הגדול, דלקה החנוכייה של אבי הכלה והמשפחה כולה, חנוכייה גדולת ממדים, עשויה מקריסטל, ובה נרות שמן זית זך. החנוכייה האירה בחום את לבבות המשתתפים, ונדמה היה שבאורה היא מחממת ומייבשת את באי השמחה שהגיעו רטובים מגשם ורועדים מקור. האווירה הייתה חמימה ומרוממת, חברי החתן רקדו בהתלהבות ובשמחה כפולה של מצווה ושל חג החנוכה.
אסתר ובתה הודו לקדוש ברוך הוא על שזיכה אותן להגיע בשלום למסיבת האירוסין, אבל שמחתן לא הייתה שלמה. במהלך שהותן שם, הגשם המשיך להכות במלוא העוצמה, ואסתר ידעה שהיא צריכה לעשות את הדרך חזרה לביתה, כאשר לא יהיו בבחינת "שלוחי מצווה אינם ניזוקים". היא לא ידעה איך תחזור הביתה!
הן חיכו לא מעט זמן כדי לראות אם הגשם נחלש, אבל כלום לא השתנה. להפך, הטיפות נשמעו גדולות יותר ויותר...
בלית ברירה, בפחד גדול ובתפילה, החליטו לחזור הביתה באותה הדרך.
לפני שנכנסה למכוניתה, דיברה אסתר עם השם ואמרה לו: "אבא יקר, מבחינתי הייתי מוותרת על החוויה המאתגרת הזאת, והייתי מעדיפה בקלות להישאר בביתי החמים והיבש, אבל לכבודך נסעתי לכאן. הגעתי כדי לשמח חתן וכלה, הגעתי כדי לכבד את אחותי הגדולה, ולקיים בכך את מצוות 'כבד את אביך ואת אמך', שבכללה האחים הגדולים. אנא, שמור עליי ושלח לי מלאך שיכוון את דרכי", וכך יצאה לדרך.
בתוך העיר הערפל לא הורגש, אבל ברגע שפנתה לכביש הראשי ראתה כי הערפל שמפניו חששה מתחיל לעטוף את הרכב, והיא ובתה נמצאות בתוך ענן סמיך כמו בדרך הלוך. אבל מאידך היא ידעה, ממש הייתה בטוחה, שהקדוש ברוך הוא שומע את תפילתה, ואין סיכוי שהיא עוברת לבדה את הנסיעה בלי שתרגיש את נוכחותו לידה ממש.
בדיוק ברגע הזה הגיחה לפתע מאי שם, כמעשה מרכבה ממש, משאית גדולה מאוד, איטית מאוד, ובעיקר מצוידת בכל אורות הניאון שהנהג יכול היה להשיג כדי להאיר בלילה כה אפל ובמזג אוויר סוער. המשאית חלפה על פניה והיא פנתה מיד אחריה לכביש, וחשה שהיא בדיוק כמו ענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל במדבר ועמוד האש שהוביל אותם בדרך. המשאית נסעה לפניה כל הדרך, כאשר היא מאירה לה את הכביש מלפנים ואורות הניאון שלה מאחור מובילות אותה בביטחון גמור בדרכה לביתה.
עד לאותו מקרה, כאשר אסתר הייתה שומעת סיפורי השגחה פרטית כאלה, לא הצליחה לדמיין איך אפשר להרגיש את השם יתברך, אבינו בשמיים, נוכח פיזית לידה ממש, וכעת זכתה לכך. בדיוק כמו בימים ההם, נעשה לה נס בזמן הזה.
לאחר שהגיעו לירושלים המשאית פנתה לדרכה, כאילו סיימה את תפקידה להגן עליה ולהאיר לה את הדרך, ואסתר המשיכה לנסוע עם בתה עד לביתן, כאשר רושם ההשגחה הפרטית אופף אותה ולא מרפה ממנה לרגע.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]