ניסים - סיפור לילדים

כשנכנסתי הביתה ראיתי את אמא לוקחת את מפתחות הרכב. מכיוון שהייתה לבושה ליציאה, הבנתי שלא אוכל להיעזר בה.

עדי דוד , כ"א בכסלו תש"פ

ניסים - סיפור לילדים-ערוץ 7
החיים שלנו כל כך טובים. הם נס
איור: עדי דוד

מעצבן. מאיפה אמצא רעיונות לחיבור שהמורה ביקשה לכתוב? אמא, שראתה את הבעת האכזבה על פניי, הציעה מיד שאצטרף אליה. "אני נוסעת לדוד שמחה, הוא עבר עוד ניתוח. אם תצטרף, נוכל לדבר בדרך", היא אמרה ואני היססתי. נדיר שיש לי זמן לבד עם אמא, ונסיעה מהסוג הזה היא הזדמנות נהדרת, אבל אז אצטרך להצטרף גם לביקור אצל דוד שמחה, ולזה בהחלט אין לי חשק.

דוד שמחה הוא לא באמת דוד שלי. הוא סתם איזה זקן שההורים שלי אימצו והאיש הכי מסכן בעולם. אין לו אף קרוב משפחה, הוא נכה כמעט לגמרי ורוב הזמן הוא חולה. אני לא אוהב להסתכל על הפנים המקומטות שלו ועל הפה חסר השיניים. ללכת אל המוסד שבו הוא מטופל זו אי נעימות גדולה, אבל מכיוון שנלחצתי מהעבודה שהמורה הטילה עלינו, חשבתי שאולי בנסיעה אתייעץ עם אמא, וכשהיא תיכנס לבקר את דוד שמחה אשאר בחוץ, במסדרון, ואנסה לכתוב את החיבור.

בדרך מדלת הבית לחניה הספקתי לתאר לאמא את הבעיה: המורה ביקשה שנכתוב חיבור על אדם שקרה לו נס. אני מחפש רעיון על מי כדאי לי לכתוב. "אז מזל שאתה מצטרף אל הביקור אצל דוד שמחה, כי האיש הזה הוא נס אחד גדול", אמא אמרה, ואני התכווצתי. בכלל לא התחשק לי לבוא איתה לחדר המדיף ריח תרופות ולפגוש את שמחה. לאימהות יש חוש מיוחד לזהות רגשות, גם אם הם מוסתרים תחת הרבה בושה. אני יודע שלא יפה מצידי להתרחק מדוד שמחה, ושכל פעם שאני מגיע הוא מחייך חיוך גדול בלי שיניים, אבל באמת שאני לא מסוגל.

אמא הבינה אותי, ולכן במשך הנסיעה היא סיפרה לי על דוד שמחה דברים שלא ידעתי, כך שאוכל לכתוב את החיבור גם בלי להיכנס לחדרו.

מתברר שדוד שמחה לא נולד נכה. הוא גדל באירופה בתקופת השואה. כשכל משפחתו נשלחה למוות הוא הצליח לשרוד וגם לברוח בנס גדול, ונותר יחידי מכל משפחתו. כשנגמרה המלחמה הוא נותר פצוע בלב ובגוף, והגיע לישראל בדרך פלא. פה הוא מיד גויס לסייע בקרבות על הארץ, ופצעים נוספים נוספו לפצעיו, אבל את המלחמות הוא שרד וגם הציל כמה חברים לנשק. אמא סיפרה לי מאין הגיעו כל חולי וכל פציעה לגופו של שמחה, ועם כל מילה שלה נוספו דמעות לעיניי.

נפרדנו במסדרון, אמא המשיכה אל חדרו של שמחה ואני התיישבתי ליד השולחן שבמעבר, עט בידי, מוכן לכתיבה. בהיתי בדף הרבה זמן וגיליתי שכמו שלא הייתי מסוגל לבקר את שמחה, כך גם לא הייתי מסוגל לכתוב עליו. חשבתי על כל מה שאמא סיפרה, ולא הפסקתי לנגב את הדמעות. רק אחרי שנרגעתי קצת הצלחתי להתחיל לכתוב: "את החיבור על אדם שקרה לו נס אני רוצה לכתוב על עצמי. יש לי דוד. קוראים לו שמחה. הוא נולד בתקופה קשה. הוא שרד מלחמות אבל נותר פצוע, נכה וחולה. אני נולדתי בארץ ישראל. יש לי אוכל בבית. ההורים שלי אוהבים אותי וחיים לצידי. הגוף שלי שלם וגם הנפש שלי בריאה. החיים שלי כל כך טובים, שאני לא חייב לבקר או לראות את אדם חולה אם אני לא רוצה. אני לא מוכרח להתמודד עם קשיים. לשמחה לא הייתה ברירה, החיים שלי הם נס".

סגרתי את המחברת ולקחתי אותה איתי כשצעדתי בהמשך המסדרון.