לעלות על הפסים

העגלה הפוליטית של הציונות הדתית שקועה עמוק בבוץ. איחוד והכרעה דמוקרטית על ההנהגה ועל הרשימה – זו הדרך למנוע קריסה

עמנואל שילה , כ"א בכסלו תש"פ | עודכן: 07:26

לעלות על הפסים-ערוץ 7
שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'
צילום: קובי ריכטר/TPS

1

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' נהג נכון כאשר צירף אליו השבוע את שר החוץ ישראל כץ לנסיעה החגיגית שחנכה את קו הרכבת הישיר מירושלים לתל אביב.

בניגוד לנוהג המקובל לפיו השר המכהן גוזר את הסרט וקוצר את התהילה גם אם היא בעיקר פרי מאמציהם של קודמיו בתפקיד, סמוטריץ' נהג ביושרה ובענווה כאשר הודה שהתשואות מגיעות בעיקר למי שרוב העבודה נעשתה בימי כהונתו כשר התחבורה. ישראל כץ מצידו גמל לסמוטריץ' כשהחמיא לו על צעדים יעילים ואמיצים שנקט לזירוז סיום הפרויקט בחודשים הספורים שהוא מכהן בתפקידו.

שר התחבורה הנמרץ החליט גם לזרז את פרויקט החשמול של כל מסילות הרכבת במדינה. במקום שהעבודות יתקיימו רק בשעות הקטנות של הלילה ובסופי שבוע ויתמשכו על פני תקופה ארוכה, הוא קיבל החלטה מקצועית לסגור מסילות באופן זמני לצורך העבודה ולשלם מחיר של דילול תנועת הרכבות, כדי שהעבודות יסתיימו הרבה יותר מוקדם. על הדרך הוא הרוויח, בלי רעש וצלצולים, גם את הפסקת העבודות על המסילה בשבת. אגב, גם את חילול השבת בעבודות ההקמה של גשר יהודית מעל לנתיבי איילון אפשר היה לחסוך עם קצת אכפתיות ותכנון מוקדם. יש יותר מדרך אחת לבנות גשר, ושר תחבורה בעל מודעות היה יכול להורות למהנדסים לתכנן גשר שאין הכרח לחלל שבת בבנייתו.

2

צעד נכון נוסף עשה סמוטריץ' כאשר פנה השבוע לחברי מפלגתו האיחוד הלאומי ולחברי הבית היהודי בקריאה והצעה לאחד באופן מיידי את שתי המפלגות. הציבור מצפה לאיחוד הזה כבר שנים רבות. אין היום הצדקה אמיתית לקיום שלהן בנפרד, והמצב הקשה בסקרים מחייב צעדים מרעננים שיחדשו את האמון ויחזירו את ציבור המצביעים. החיבור בין שתי המפלגות, וביניהן לבין עוצמה יהודית, הוא מהלך הכרחי להצלחה בבחירות, אבל אין בו די. בסיבוב הבחירות הראשון שהתקיים באביב, רשימה משותפת של שלוש המפלגות השיגה בקושי חמישה מנדטים. בינתיים פרצו כמה מריבות ונכזבו כמה תקוות, וחלק מהאשראי של מה שנקרא אז איחוד מפלגות הימין הספיק להתבזבז. אם מפלגות הציונות הדתית רוצות להצליח או לפחות לשרוד, הן חייבות לתת לבוחריהן יותר.

סמוטריץ' בעל החושים הפוליטיים המחודדים מבין זאת היטב, ולכן הוא מסכים כעת לאיחוד מלא, למרות שבעבר נרתע ממנו בין השאר בגלל החובות הכבדים של הבית היהודי, שלאחר האיחוד מפלגתו תהפוך לשותפה גם בהם. הוא מבין שכדי לגייס את תמיכת הציבור יש להרכיב את הרשימה בדרך של בחירה דמוקרטית ולשתף את הציבור בהחלטה. בין האפשרויות השונות שהציע, כמו הרכבת הרשימה לכנסת בפריימריז או על פי סקר מוסכם, מעניינת במיוחד הצעתו לבחור את הרשימה בגוף בוחר שיאגד את חברי מרכז הבית היהודי עם חברי מרכז האיחוד הלאומי. מכיוון שבמרכז הבית היהודי יש כאלף חברים לעומת כמאה בלבד במרכז האיחוד הלאומי, משמעות ההצעה היא למעשה שיו"ר האיחוד הלאומי מוכן להסתכן ולהעמיד את עצמו לבחירה בגוף בוחר שרובו ככולו שייך לבית היהודי. אין ספק שמדובר בהצעה נדיבה מאוד, שראשי הבית היהודי יתקשו לדחותה בלי לתת הסברים משכנעים. ככל הנראה סמוטריץ' מעריך שגם במרכז הבית היהודי מעריכים את עשייתו, ולאחר הסרת המחיצות יראו בו האדם המתאים להנהיג את המפלגה המאוחדת.

3

סמוטריץ' אולי מודע לערך עצמו ואולי מגזים בהערכת שיעור התמיכה בו, אבל לזכותו ייאמר שהוא הוכיח שלא האמביציה האישית מנחה אותו, או לפחות לא רק היא. הוא גילה בעבר גמישות כשוויתר ולא נאבק על הובלת הרשימה, פעם לטובת הרב פרץ ופעם לטובת איילת שקד. הוא ויתר גם על התמורה שהובטחה לו, להיות הראשון שבוחר תיק בממשלה, כאשר הניח לרב פרץ לבחור ראשון בתיק החינוך והסתפק בתיק התחבורה לעצמו. גם הפעם הוא לא מתעקש להוביל, אבל לנוכח המצב העגום הוא סבור שיש לקיים הליך דמוקרטי, פריימריז או בחירות במרכז, ולתת לציבור להכריע. בניגוד לאחרים שרוצים למנוע מאיילת שקד את האפשרות להתמודד על ההנהגה, היוזמה של סמוטריץ' מדברת על פתיחת השורות ומתן אפשרות להיבחר לכל מי שמעוניין להצטרף מתוך תחושת שייכות למפלגת הציונות הדתית ולערכיה. בכך הוא אולי מקטין את סיכוייו האישיים, אבל מחזק את המפלגה. כפי שכתבתי לא פעם, לדעתי מנהיג מפלגת הציונות הדתית חייב להיות אדם דתי. אבל כל עוד זה לא כתוב בחוקה, ההכרעה על כך צריכה להתקבל בידי הציבור או נציגיו הנבחרים.

אפשר להתווכח על הפרטים, אבל עקרונות ההצעה נכונים. איחוד מלא, פתיחת שורות ובחירה דמוקרטית הם הדרך הנכונה להעלות את הרכבת המקרטעת של הפוליטיקה הציונית-דתית על הפסים. מי ייתן וגם ראשי הבית היהודי, בעיקר השלישייה הקובעת – הרב פרץ, יד ימינו יובל צור והמנכ"ל ניר אורבך - יאמצו את העקרונות הללו ובמהרה.

השר הממנה

את יריית הפתיחה במאבק בין היועמ"ש לשר המשפטים ירה אביחי מנדלבליט. הוא הזדרז לנכס לעצמו את עיקר הסמכות להחליט מי ימונה באופן זמני לממלא מקום פרקליט המדינה, ולגמד את חלקו של השר בהחלטה. אם לא די בכך, מנדלבליט גם מיהר להודיע מי מבחינתו המועמד האחד והיחיד שצריך למלא את התפקיד – המשנה לפרקליט המדינה שלמה (מומי) למברגר. התנהלות היועמ"ש הייתה תמוהה ומקוממת, מכיוון שהחוק קובע בפירוש שסמכות ההחלטה על מינוי ממלא מקום זמני לפרקליט המדינה נתונה בידי שר המשפטים. השר, כך נאמר בחוק, צריך להתייעץ על המינוי עם נציב שירות המדינה. עם היועמ"ש הוא אפילו לא חייב להתייעץ, בטח שלא לקבל ממנו תכתיבים.

כדרכם של רוב המשפטנים שלנו, גם במקרה הזה היו למנדלבליט הסברים מדוע במצב המיוחד שבו אנו נמצאים הגורם המחליט צריך להיות הוא ולא השר. אלא שלפרשנות הייעוצית האקטיביסטית הזאת אין זכר בחוק.

כדי לאלץ את השר למנות את המועמד שלו, מנדלבליט דאג שאיש מבכירי משרד המשפטים לא ישתף פעולה עם השר במקרה שזה ינסה להביא למינויו. ציפוף השורות הזה בתוך הקליקה המשפטית מזכיר צעד דומה שנקטו שופטי בית המשפט העליון כשמינוי נשיא חדש לבית המשפט עמד על הפרק, בעת כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים. שקד ביקשה לבטל את נוהג הסניוריטי אשר לפיו בחירת הנשיא מתבצעת באופן אוטומטי על פי הוותק. במקום זה הציעה השרה שהוועדה לבחירת שופטים תבחר באופן ענייני בשופט העליון המתאים ביותר לתפקיד. אך השופטים סיכלו את כוונתה של השרה כאשר איש מהם מלבד השופטת חיות לא הסכים להציג מועמדות לתפקיד הנשיא.

השר אוחנה לא נכנע. הוא הצליח להשיג את הסכמתה של אורלי בן-ארי גינזברג, המשנה לפרקליטת מחוז המרכז, להתמנות לממלאת מקום פרקליט המדינה. בן-ארי היא משפטנית ותיקה ובכירה שקידומה נחסם. שלוש פעמים הציגה מועמדות לתפקיד פרקליטת מחוז, אך לא הצליחה לזכות בו. ייתכן שהיא חושבת, כמו שחושבים רבים, שמועמדים אחרים הועדפו על פניה מסיבות לא ענייניות ומשום שהיא לא חלק מהקליקה השלטת. בניגוד למועמדים אחרים שהתקפלו, לבן-ארי גינזברג כבר אין יותר מדי מה להפסיד מעימות עם צמרת הממסד המשפטי. היא קיבלה הזדמנות לא צפויה לקידום והחליטה ללכת על זה. אלא שכצפוי, הוגשה עתירה לבג"ץ והשופט מני מזוז הוציא צו ביניים שמקפיא את המינוי.

מבחינתו של השר אוחנה, מדובר בצעד של win-win. הוא נלחם מול היועמ"ש ובג"ץ על מעמדו וסמכויותיו כשר המשפטים. אם ינצח, המועמדת שלו תיבחר ומאבקו בשלטון הפקידות ובממסד המשפטי יוכתר בהצלחה. אבל גם אם יפסיד, המאבק ישרת אותו ואת הליכוד במערכת הבחירות, ויהווה דוגמה נוספת לצורך לצמצם את סמכויות היתר שהממסד המשפטי מנכס לעצמו.

טענתם של מנדלבליט ואחרים שהמועמדת של השר לא מספיק בכירה ולכן מינויה אינו סביר, דומה לבקשת רחמים של רוצח אביו ואמו בטענה שהוא יתום. אם מנדלבליט לא היה דואג שכל בכירי המשרד מלבד מומי למברגר יסירו את מועמדותם, השר אוחנה לא היה צריך לחפש מועמדת בדרג נמוך יותר. ובאשר למי שטוענים שמינויה דומה לקידום ישיר מתפקיד מח"ט לתפקיד רמטכ"ל - ובכן, לפעמים כשצריך לטלטל ולרענן מערכת, אין מנוס מלהביא מישהו מהצד שאינו בשר מבשרה. השיטה הנהוגה בצה"ל אשר לפיה רק מי שעבר את כל שרשרת הפיקוד יכול להתמנות לראש המערכת, היא לא בהכרח הטובה ביותר למערכת הצבאית, ובוודאי שאין חובה להחיל אותה על מערכות אחרות. בפוליטיקה, למשל, לא פעם כישרון צעיר ומבטיח עוקף בדרכו למעלה את מי שהיו עד כה בכירים, ותיקים ומנוסים ממנו. תשאלו את בנימין נתניהו, שמעולם לא כיהן כשר לפני שנבחר לראשות הממשלה והוא בן 47 בלבד. תשאלו את בני גנץ ותומכיו, שמנסים להכתיר כראש הממשלה אדם שרק לפני פחות משנה נבחר לראשונה כחבר כנסת.

לתגובות: eshilo777@gmail.com