הר געש ציוני - נתניהו נפרד מגאולה כהן ז"ל

לא רק מגאולה אנחנו נפרדים היום, אנו נפרדים מדור שלם. מדור שהצית את אש המרד בשלטון הזר, ואת שלהבת החירות. מדור שהלך בגיא צלמוות – ולא ירא, ולא פחד. מדור שהנחיל לנו את צו המאבק – המאבק התמידי במבקשי נפשנו, המאבק שבזכותו מובטחים חיינו.

גאולה סיפרה אינספור פעמים, שאת תעצומות נפשה היא שואבת מן השורש: מיעקב אבינו, שנאבק במלאך לאורך כל הלילה – עד שזרח שחר הניצחון. ומרחל אמנו – שבכתה על בניה כשיצאו לגלות, אבל אף פעם לא התייאשה. רחל הורישה לנו את הציפייה, את האמונה שהתממשה – 'ושבו בנים לגבולם'.

אני בא לכאן ממצפה יריחו, היישוב שמשקיף על כל בקעת הירדן, אתה רואה יישוב פורח, צומח, גדל: 'ושבו בנים לגבולם'. תודעת המאבק ורוח האמונה פיעמו בגאולה מימי נערותה. לוחמת לח"י צעירה שמשמיעה את קול המחתרת בשידור הרדיו, שבורחת פעמיים מבית-הסוהר, שנפצעת, שרואה את אימה קמה בבית המשפט – ולמשמע גזר הדין נעמדת דום, ושרה את 'התקוה'.

גאולה לחמה כל ימיה לגאולת הארץ, לגאולת העם. היא לחמה בגבורה, והיא ביקשה להנחיל להמוני בית ישראל את גבורתם של אחרים: של שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג גיבורי ניל"י, של פיינשטיין וברזני, עולי הגרדום, של הרב אריה לוין ולוחמי המחתרות. המבט שלה תמיד הרחיק ראות.

כל חוליות השרשרת, לאורך כל הדורות, השתלבו אצלה בהרמוניה: בעבורה, אהבת ציון הקדומה שמשתקפת בהר הזה, כשאנחנו משקיפים על ההר ההוא, בעבורה אהבת ציון הקדומה ואהבת ציון העכשווית אחת הן. גם בעבורנו. גם דונה גרציה דיברה אל ליבה – אישה מופלאה שהחלה לגאול את טבריה לפני 500 שנה – ולפני שמונה שנים, בערב מרגש בלתי נשכח במרכז מורשת בגין, גאולה העניקה לאבי – פרופ' בנציון נתניהו ז"ל – את מדליית דונה גרציה, על תרומתו לחקר תולדות אנוסי ספרד.

גאולה סיפרה באותו ערב, על הערכתה הרבה לאבי כמצפן ציוני ברוחו של ז'בוטינסקי, ואני יכול לומר לכם שזו הייתה הערכה הדדית. זה לא מקרה שגאולה טמונה פה, ליד מנחם בגין, ליד משפחת ריבלין לדורותיה, ליד סבי וסבתי, ליד עולי הגרדום, ליד רבים רבים שסללו את הדרך לתקומה.

גאולה התפעמה ממסירות הנפש של יהודי ספרד בשנות האינקוויזיציה, בדיוק כפי שהיא התפעמה ממסירות הנפש של יהודי בריה"מ ויהודי אתיופיה. אני זוכר שכשהייתי סגן שר, ב-1991, 'מסך הברזל' קרס. יהודי בריה"מ יצאו לחופשי, ובמקביל הגיעו לכאן אלפי יהודים מאתיופיה ב'מבצע שלמה'. אני לא חושב שמי שהיה כאן באותם ימים לא זוכר את הדרך שבה הנפש רטטה וכולנו התרגשנו עד דמעות – כולל גאולה, שנאבקה בעוז כחברת כנסת למען קהילות יהודיות במצוקה.

היא כתבה על מימוש החלום של קיבוץ הגלויות: "הדמעה, שראיתי עומדת בעיני כולם פה, ניגרה אל זווית פי. אבל מעולם לא באה אל פי מתיקות, כמו זו שהייתה בדמעה המלוחה ההיא". זאת גאולה - הפאתוס, הרגש, הלב ,והנשמה. והנה עוד זיכרון שלי, שקשור בגאולה: לפני שלוש שנים גאולה הגיעה לכנסת – להשבעתו של צחי כשר בממשלה. היא הייתה כל כך גאה בך, צחי. מעשה אימהות – סימן לבנים. היא הייתה גאה בגאווה הציונית שבוערת בך, בכושר העשייה, בתבונה שרכשת בחייך הציבוריים, אני חושב שאני ואתה בין חברי הכנסת הוותיקים ביותר, ובאותו מעמד בכנסת, גאולה התיישבה בירכתי אולם המליאה.

יושב-הראש יולי אדלשטיין החליט לחרוג מהפרוטוקול – הוא אפשר לח"כים למחוא לה כפיים. הייתם צריכים לשמוע את השאגה שקמה. רבים ניגשו אליה, וביקשו להצטלם איתה. אינני מדבר רק על מי שהסכים עם דעותיה, אלא גם על יריביה הרעיוניים. כי גם הם העריכו עמוקות את הכנות, את הלהט, את העוצמה הפנימית שנבעה ממנה – בדיונים הבלתי-נשכחים בכנסת על פינוי סיני, על ההתיישבות ביהודה ושומרון, על חוק יסוד 'ירושלים בירת ישראל', על חוק רמת הגולן, על מה לא? אנחנו מניחים בשנים האחרונות נדבכים חדשים על כל אלה בהכרה האמריקנית על ריבונותנו בגולן, בירושלים כבירת ישראל, בחוקיות של ההתיישבות שלנו בארצנו, ביהודה ושומרון.

אפילו יריב אידאולוגי, כבן-גוריון ב-1962, אחרי שקרא את ספרה של גאולה - 'סיפורה של לוחמת' – כתב לה: "גאולה יקרה, קראתי ספרך בלב הולם, נרגש ונפעם, גואה ומעריץ. קדוש העט שכתב ספר זה". בן גוריון ידע לתת מחמאות, בין השאר. גם אחרי שחצתה את גיל הגבורות, לפני יותר מעשור, גאולה לא נחה. היא אמרה שוב ושוב: 'אין לי כוח להיות עייפה'. כפי שהזכיר הנשיא זה היה גם הכותרת, השם של ספרה, ספר נוסף שכתבה – 'אין לי כוח להיות עייפה' - המשימות הלאומיות מחכות לי.

כזאת הייתה: הר געש ציוני, שפלט בלא הרף לבה של צדקת הדרך. זה כל כך סמלי שגאולה הלכה מאיתנו ערב חג החנוכה. כשסיכמה את חייה, היא שאבה מהרצל את המושג 'שמש האור': 'בכל תפקיד, בכל שליחות' – כך היא כתבה – 'דמיינתי את עצמי נר-שמש של החנוכייה: דולק בעצמו, כדי להדליק באש שלו עוד נר, ועוד נר, ועוד נר...'.

גאולה יקרה, לו היו אומרים לך בצעירותך, שתיפרדי מן העולם אחרי 71 וחצי שנים של עצמאות יהודית במולדת – במדינה שקמה מן האפר והפכה לכוח עולמי, אני בטוח שהיית מגיבה בהשתאות כבירה. אבל זאת המציאות: והמציאות הזאת התממשה בזכות הרוח הגדולה ולפיד האמונה שאת וחברייך נשאתם. זכית לתרום לתקומת ישראל, וזכית לראות בפריחת ישראל. המדינה החזקה והמשגשגת שלנו מילאה את לבך גאווה עצומה. בחיקה של אדמת ירושלים, גאולה – בין רגבי ציון – תדעי מהיום מנוחת עולמים. יהי זכרך ברוך לעד.