לא כל העולם במה

במובלעת אחת קסומה באמצע ירושלים, ראיתי נס. פך של שמן זית זך, נקי מכל השפעות המדיה, ההחצנה והכוכבנות.

איה קרמרמן , כ"ט בכסלו תש"פ

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

אם יש משהו שמאפיין את חנוכה יותר מסופגניות, אלו מופעי הפסטיגל. ואם לא פסטיגל אז הצגות, ואם לא הצגות אז מחזות זמר. האמת, זה בכלל לא משנה לאן הולכים, העיקר לקיים מצווה מדרבנן של להיתקע בפקקים, לחכות בתורים מתישים, לשלם מחיר מופקע ולבהות בכוכבי הילדים מקפצים על הבמות. בליבנו אנחנו נשבעים לעצמנו שלא נעשה שוב את הטעות הזאת, זאת אומרת, עד כ"ה בכסלו תשפ"א.

והנה, בשנים האחרונות התופעה התפשטה גם למגזר הדתי, ומופעים בהשגחת החשמונאים התחילו לטמון את ידם בכיס שלנו. לא פלא. אנחנו חיים במציאות שבה כל העולם במה, ומפיקי ההצגות יודעים זאת היטב. תאורה, תפאורה, מוזיקה מחרישת אוזניים. במחיר לא מסובסד קיבלנו חוויה גדולה מהחיים. כוכבי המופע הם כבר מזמן חלק מחיי הילדים שלנו, מחייכים אליהם מתוך הסמארטפונים רגע לפני השינה.

אם לא הייתי יודעת בוודאות שנולדתי בבית החולים אסותא בתל אביב, הייתי יכולה לומר שנולדתי על הבמה. גדלתי במשפחה שמורגלת להיות בפרונט. סבא ח"כ ושר, דוד זמר. אפילו בזמן שאני כותבת את הטור הזה אמי הבית"רית בלב ובנשמה מנחה ערב הדלקת נר חנוכה לנשות הליכוד.

בכיתה ג' עברתי לבית הספר לאומנויות, שבו ניתבו אותי למגמת מחול. שם גיליתי את קסם הבמה בעצמי. את רוב שנות ילדותי העברתי מאחורי הקלעים של מרכז סוזן דלאל בתל אביב. כל פינה וכל גרם מדרגות, גם אלו ששימשו את התאורנים, הכרתי היטב. הבמה הייתה ביתי השני, והראשון בלב. הרגעים הללו, שבהם המסך עדיין סגור אבל אנחנו מוכנות במקומותינו, הם רגעים מפחידים ומרגשים. עוד שנייה המסך ייפתח, הזרקורים יסנוורו והקהל ימחא כפיים. אין דרך אחרת לומר זאת, זה רגע משכר. רגע ממכר. רגע שבשבילו ויתרתי על הרבה מדי והקרבתי יותר מדי.

בגיל 15 הגליתי את עצמי לפנימיית אומניות בארצות הברית, כדי להיות זו שהקהל מסתכל עליה ומוחא לה כפיים. כשנגדעה, בחסדי השם, קריירת הבלט שלי, התחלתי לדגמן. אותה גברת בשינוי אדרת. אומנם הרבה פחות מכובד מלהיות פרימה בלרינה, אבל עדיין הבמה הייתה הבית שלי. כשהתחלתי להנחות בטלוויזיה, הבמה השתנתה אבל אור הזרקורים נשאר. בכנות, אני לא יודעת לומר מי הייתי בלי הפז"ם הבימתי שלי. הוא כל כך חלק ממני, שקשה להפריד בינינו. אבל אני כן יכולה להגיד שלא פשוט לגדול ככה, עם רצון פנימי בוער למשהו שרק מעטים זוכים להגשים.

להישרף באור הזרקורים

בחלוף השנים, כששבתי לאור הזרקורים במאסטר שף, אחרי שנים רבות וטובות בבית עם הילדים ועם התשובה, הרגשתי שונה. האור כבר סנוור אותי, יותר שורף ממלטף. בעודי מתמודדת עם משימות בישול ואסונות קולינריים, הייתי צריכה להתמודד עם עוד מהמורה, פנימית מאוד. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני כמו חתול שרואה את פנסי הרכב מתקרבים אליו מהר מדי. האם אור הבמה עדיין קוסם לי? כבר לא הייתי בטוחה. האם הבמה היא באמת מקומי הטבעי, האם זה צורך שלי להתחמם באור הזרקורים? או אולי פשוט חונכתי למקום הזה?

ערב חנוכה, ואני מוצאת את עצמי בשורה הראשונה של "ערב נחת" בבית הספר של הבנות. הכי רחוק מהילדה שהייתי בתל אביב. כשנפתח המסך, כל בנות בית הספר ישבו או עמדו על הבמה. עיניים מתרגשות, מחפשות את אמא, פרפרו מקדמת הבמה ועד לבנות הגבוהות שעמדו מאחור על הספסלים. ניכר היה על הבנות שהן מתרגשות ממש.

כשהחלה ההצגה, בנות כיתה ז', הגדולות, הופיעו בסיפור המסגרת. ללא ספק הספוט הופנה אליהן. ממקומי הקרוב לבמה ידעתי להבחין באמת לאמיתה. לא רק בחיוך המקצועי, שאמור להיות זוהר דיו כדי להגיע עד השורה האחרונה של הקהל, אלא גם בידיים של הבנות שרעדו. הן לא הצליחו להחזיק דבר. גם הקול שלהן רעד והמורה הייתה צריכה ללחוש להן את הטקסט מפחד שישכחו או שהקול ישתנק. הבנות הצעירות היו אמונות על הניגון והמוזיקה. חליליות וכינורות היו הדבר היחיד ששמר את ידי הבנות מלנפנף לאמא לשלום.

יחי המלך יוטיוב החדש

הבנתי שאני רואה נס. עולם האינסטנט של היום דוגל בכמה קל, כמה מהיר - ככה טוב. "כל אחד רוצה להיות כוכב" שרו אריק איינשטיין ז"ל ושלום חנוך. אמאל'ה, הם לא ידעו כמה הם צודקים. כולם רוצים להיות כוכבים, גם אלו שטוענים שלא. העולם מנותב לשם ובגדול. כל אחד יכול להיות כוכב ערוץ יוטיוב של עצמו. כל ילדה בת שלוש יודעת מה הצד הטוב שלה לסלפי. כל ילדה בת חמש שטיפל'ה למדה לזוז, מפיצה סרטונים שלה כאחת מרקדניות הליווי של כוכבת רוק ידועה. הביישנות והענווה? ז"ל. יחי המלך יוטיוב החדש. כשגדלתי עוד היה ערך לקיום שלי על הבמה, הייתי צריכה להגיר דם, יזע ודמעות כדי לזכות בתפקיד. היום כל מה שצריך זה מלהק שחושב שיש לך סיפור מספיק טוב בשביל תוכנית ריאליטי.

פתאום, במובלעת קסומה באמצע ירושלים, עמדו הינוקות הללו, חסרות הבנה שהן על הבמה. או יותר נכון לומר, הן הבינו שהן על במה, הבינו שאמא צופה בהן, ההתרגשות הייתה שם, אחזה בהן. אבל ממש לא היה להן מושג מה זה אומר לעמוד על במה. הבנות המתוקות לא הפסיקו להציץ מבעד למסך הסגור, כאילו הן מרקו שאיבד את אמא. חלקן נפנפו ללא הפסק, כאילו אמא היא היחידה שיושבת בקהל. היו כמה שפיהקו בלי לכסות בנימוס את הפה, וגם כאלה שסידרו את הקוקו, התלבושות או האף המנוזל. הבנות האלה היו קלולסיות, חסרות כל הבנה בסיסית מה זה אומר וכמה טוב מרגישים כש"עכשיו כולם מסתכלים עליי".

עולם הפוך ראיתי. עולם של תום. עולם זך מכל השפעת מדיה ופרסום. בעיניי זה היה קסום לראות אותן, מתנהלות בטבעיות הנקייה שלהן. כמה זה שונה מאיך שגדלתי, וכמה זה שונה מהדור שגדל היום. ראיתי נס. ראיתי פך שמן זית זך. בעיקר ראיתי שההצגה יכולה להימשך. גם בלי שהיא תעלה ליוטיוב.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

קרפ כוסמין
צילום: איה קרמרמן

קרפ כוסמין

אני לא סובלת טיגון סופגניות, כי אם לא אוכלים אותן על המקום הן לא טעימות, וזה תמיד תקוע לי עם הדלקת הנרות. מצד שני, האתגר האמיתי של חנוכה הוא מה להכין לצהריים. אף אחד לא רוצה להיות בשרי אם המילוי של הסופגנייה חלבי. אז מצאתי פתרון להכול.

המצרכים הדרושים:

2 כוסות קמח כוסמין לבן / 4 ביצים / 3 כפות סוכר / 4 כפות שמן / קורט מלח / 2 כוסות חלב שקדים

אופן ההכנה:

מכניסים את כל המרכיבים לקערה עמוקה וטוחנים היטב עם מוט בלנדר, אפשר גם בבלנדר או בשייקר / משמנים קלות מחבת עם שוליים נמוכים ומדליקים את האש / שופכים מהבלילה באמצע המחבת, עד חצי גודל המחבת, כשליש כוס / מרימים את המחבת מהגז כשצד אחד נמוך יותר מהשני, זה מאפשר לבלילה לנזול לכל שטח המחבת, ומסובבים בצורה עיגולית, כשכל פעם צד אחר של המחבת יורד מהאחרים, כך שהבלילה תמשיך לנזול ותהפוך לעיגול גדול ודק. מחזירים לגז ונותנים לבלילה להיטגן כחצי דקה / כששולי הבלילה נפרדים קלות מהמחבת, זה הזמן להפוך את הקרפ / מפרידים את הקרפ בעדינות בצורה עיגולית מהמחבת והופכים. לצד השני נחוצות כ-10 שניות / מעבירים לצלחת, מקפלים לחצי ומורחים בכל ממרח שוקולדי (אני פשוט המסתי 200 גרם שוקולד מריר עם 2 כפות שמן) / מקפלים את הצד המרוח לשלושה, כך שייווצר משולש שמונע מהמלית לנזול למטה.

אגב, הקרפים מחזיקים נפלא במהלך היום מתחת למגבת.

אפשר להמיר את חלב השקדים בחלב רגיל ואת השוקולד המריר בשוקולד חלב או בשוקולד לבן.