היה הייתה לפני שנים רבות חנוכייה אחת יפה שבראשה עמד נר זקוף וגבוה. רבים ציפו שהוא ידעך וייעלם, אבל הנר הראשון המשיך לבעור והיה מן הסתם הופך לנר תמיד, אלמלא הופיע יום אחד נר תמיר בצבע כחול-לבן, שהתחיל את הקריירה שלו כגפרור פשוט בצבא והתקדם עד לקודקודה של השלהבת, ואז התייצב לצידו של הנר הראשון והסתכל עליו מלמעלה למטה. טוב, הוא היה ממש גבוה.
"ביבי", הקריא הנר השני את מה שכתבו לו בפרומפטר, "זוז, זמנך עבר".
"תשכח מזה, גנץ", אמר הנר הראשון, "אני הייתי פה קודם. בירכו עליי שהחיינו".
"חכה שיברכו עליך ברוך שפטרנו", התערב הנר השלישי, הוגה דעות קורן כלפיד יאיר שהיה בעברו כוכב טלוויזיה, צייד רוטציות וכותב טורים שאף אחד לא הבין, כולל הוא עצמו.
"אף אחד כבר לא רוצה לברך עליך, רק אני יכול", רשף הנר הרביעי, נר לי דקיק ששלהבתו מרצדת כסער ומטרתו להביא לעולם גאולה, או אבן.
"אל תדליק אותי, גדעון", התעצבן הנר הראשון שחמתו בערה בו, וגם אשתו, "אני הנר הכי פופולרי, והיחיד שעומד כחומת אש בצד ימין של החנוכייה".
"ד"ש מחאן אל-אחמר", הוסיף הנר הרביעי שמן למדורה.
"לא פיניתי אותו בגלל בית הדין הבינלאומי בהאג".
"בקיצור, אתה לא מנהיג. אתה מונהאג".
"אה, סליחה", התערב הנר החמישי, שהיה יועמ"ש (יורה עצות ומינויים שרירותיים), "רק אני מנהיג פה ורק אני קובע את מי למנות ואת מי לא".
"מה אמרת, מנדלבליט?", הבהב הנר השישי, נר מלא חיות כאסתר, נאור כמִרְיָם וחיצו יוצא כברק אהרון, הכהן הגדול, או כמו שהחבר'ה קוראים לו: העליון.
"מעוז בג"ץ ישועתי, לך נאה לשבח", רעד הנר החמישי כשלהבת ברוח פרצים והשתחווה אפיים ארצה, "אני עבדכם הנאמן המבטל רצוני מפני רצונכם ורצון שר המשפטים מפני רצוני, לפי שצורכי עמך מרובים ודעתם קצרה ולכן אנחנו נגיד להם מה לעשות ואת מי למנות, כי אין הקומץ משביע את בן-ארי".
"איזה נאום עוצמתי!", צייץ הנר השביעי, עיתונאי אמיץ שעוסק בפרשנות אקטואלית אובייקטיבית אקטיבית אנטי-ביבית, ורץ להסביר לאומה שאורלי בן-ארי היא מינוי פיקטיבי, מיכאל בן-ארי גזען פרימיטיבי, ליאת בן-ארי משיח אולטימטיבי ושר המשפטים צריך להיות אחמד טיבי.
ממשלת אחדות ליברמנית
"רואים?", להט הנר הראשון, "אני חייב להמשיך להנהיג כדי לעשות סדר במערכת המשפט".
"אה, כן?", התיז הנר הרביעי גיצים, "אז למה לא עשית את זה עד היום?".
"מאותה סיבה שגם אתה לא תעשה את זה אף פעם", שפך עליו הנר הראשון אש וגופרית.
"סליחה", נדלק הנר השמיני, "אף אחד לא עשה פחות ממני".
"איזה מדליק אתה, אביגדור", חרך הנר השלישי את האוויר בהערצה.
"תיזהר, יש לי פתיל קצר", אמר הנר השמיני, שעלה לדרגת אבוקה מאז שהחליט שהנר הראשון שרוף אצלו.
"בואו נלך לממשלת אחדות", אמר הנר השני.
"ליברלית", קבע הנר השלישי.
"ליברמנית", חתך הנר השמיני, "בלי חרדים, משיחיים, קוראי ישראל היום וביבי".
"לגבי ביבי אני ממש איתכם", אמר הנר הרביעי.
"ימנים נקבצו עליי", התמרמר הנר הראשון.
"אף אחד לא מתקבץ בשום מקום בלי אישור שלי", אמר הנר השישי.
"בדיוק", אמר הנר החמישי.
"איזה נאום עוצמתי", התפעל הנר השביעי.
"אולי די כבר?", נשמע פתאום קול מיואש.
שמונת הנרות הרימו מבט תמה מתוך השמן העכור.
"מי דיבר?", זעם הנר החמישי.
"אני", צייץ נר מבויש מירכתי החנוכייה, "השמָש".
"שזה אומר?", כחכח הנר השביעי.
"נעים מאוד", אמר השמש, "העם".
"לא מכיר", אמר הנר השישי, "וגם לא נתתי לך את רשות הדיבור".
"סליחה, אבל אני לא יכול לשתוק יותר", צעק השמש, "כבר שנה שלמה אני יושב ומחכה שתפסיקו עם משחקי האגו שלכם ותתחילו לעבוד בשבילי, אבל אתם ממשיכים לריב כמו ילדים קטנים וכלום לא קורה!".
"לעבוד בשבילך?", צחקו הנרות, "אתה בסך הכול שמש, שב במקום שלך ותשמש אותנו בשקט".
"זה לא אתם שאמורים לשרת אותי?", שאל השמש במבוכה.
"אין לך רשות להשתמש בנו, אלא לראותנו בלבד", נזפו בו הנרות וחזרו לעשות לעצמם פרסומי ניסא.
"חבל", אמר השמש, "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". אבל אף אחד לא הקשיב לו כי כולם ידעו שהוא סתם עם, הוא לא באמת חלק מהחנוכייה.
*** עיגולים של ריבה ***
ליד הדלפק של המאפייה עמד בחור גוץ והסתכל על הסופגניות בעיניים בצקניות. "תגיד", הוא אמר לי, "למה הסופגניות עגולות?".
אני לא אוהב שאנשים שאני לא מכיר שואלים אותי שאלות פילוסופיות, במיוחד במקומות עוינים ועוד יותר כשאני ממהר להדלקת נרות.
"אם יעשו אותן משולשות הן יהיו אוזני המן", אמרתי כדי לצאת ידי חובה, ובכלל כדי לצאת משם כמה שיותר מהר.
"או קיי", הוא אמר, "אז למה לא מרובעות?".
"למה שסופגניות יהיו מרובעות?".
"כי אז יהיה יותר קל לסדר אותן בארגז".
"איזה ארגז?".
"הארגז של הסופגניות", הוא התארגז עליי, "אילו הסופגניות היו מרובעות היה אפשר לסדר יותר סופגניות בארגז בודד, ואז במקום לסחוב עכשיו ארבעה ארגזים למסיבת חנוכה הייתי סוחב רק שלושה. אז למה עגולות?".
"אנא עארף?", אמרתי, "עושים מהבצק כדור, אז יוצאות סופגניות עגולות".
"אז למה לא עושים כדורים מרובעים?", הוא הקשה.
מאיפה לי לדעת למה לא עושים כדורים מרובעים, גיאומטריה אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי. אני בכלל איש רוח מופנם, מתעניין בפנימיות ולא בחיצוניות. מה אכפת לי איזו צורה יש לסופגנייה, העיקר שהמילוי שלה יהיה טעים. למרבה המזל הגיע בינתיים אחד העובדים של המאפייה עם ארבעת הארגזים ושאל את המתפלסף איפה לשים לו אותם. "חניתי ממש רחוק", נזף בו הגוץ, "אילו הייתם עושים סופגניות מרובעות לא היית צריך לסחוב כל כך הרבה, אבל זה מה שקורה כשלא חושבים. לא חושבים!", ויצא מהמאפייה בשאט נפש כשמאחוריו משתרכים ארבעה ארגזים ונער אחד מיוזע. יכול להיות שהוא צודק, אבל לדעתי הוא סתם מרובע.
לתגובות: [email protected]