הרב בני וורצמן
הרב בני וורצמן צילום: Yonatan Sindel/Flash90

אני יושב מחוץ לטיפול נמרץ בבית חולים שערי צדק מחכה שיתנו לי להכנס, להיות ליד מיטתה של רעייתי שהועברה עתה ממחלקה פנימית.

שבוע וחצי עבר מאז שהגענו לבית החולים, חודשיים בלבד מהפעם האחרונה שהיינו בהדסה עין כרם.

אני סופר את הימים שבין אישפוז למשנהו, מנסה להתמלא באנרגיה, לימים פחות טובים.

אני סופר את הימים ליציאה, כרגע נראה שהם מתרחקים ממני מעט.

מה קורה לה בפנים בחדרי ליבה. על מה היא חושבת, מה היא מרגישה. האם היא חושבת, האם היא מרגישה. מה היא רוצה לומר, להשיח מליבה להשיח את ליבה. האם היא חוששת, כואבת, לא רוצה להכאיב, שמא כבר אינה רוצה את החיים.....

אנחנו רוצים אותך איתנו, כן כמו שאת, במסע שאת עוברת ושאנחנו עוברים יחדיו.

איני יכול לראות את עצמי בלעדיך כאן בעולם הזה למרות הכל.

תלחמי שם למעלה כמו שאנחנו נלחמים כאן למטה בשבילך, תגייסי את כוחותיך, את יודעת לעשות זאת. שנים נלחמת בשיניים בציפורנים ויכלת.

ניצחת במלחמה עד עכשיו, תראי מי נמצא סביבך, מתפלל לרפואתך, מתחנן לפני בורא עולם שיביא מזור לכאבך.

תראי את הרופאים והאחיות. תראי את המאמצים שלהם, את האכפתיות, הרגישות, את הלב שלהם. תראי כמה הם משתדלים ועושים כל שביכולתם בשבילך, בשבילנו, תעזרי להם את במה שאת יכולה.

אם היינו יושבים עכשיו מול הים מביטים אל האופק וכוס קפה חם עם עוגבת גבינה שאת כל כך אוהבת והיית אומרת לי: "בניל'ה בשביל מה כל הדבר הזה, לשם מה אתה צריך אותי כאן, שחרר אותי תן לי ללכת לעולם שכולו טוב סבלתי ושבעתי כאבים ויסוריים אתה הרי היחידי שיודע מעט שמעט ממה אני עוברת כבר שנים רבות, שחרר אותי שחרר אותי..."

הייתי אוחז את ידיך מביט אל הלובן שבעינייך ומתחנן בפניך עשי הכל להשאר איתנו כאן עם הנפילות והעליות. תלחמי במלאכי חבלה אל תתני להם מקום בליבך, שלחי אותם ממך הלאה.

תראי איזו משפחה לתפארת הקמת למרות המחלה שלא מרפה ממך כבר עשרות שנים.

כל מה שכאן הוא שלך, אני רק עזרתי מעט השתדלתי לא להפריע, ואת בסבלנות שלך, בשלווה שלך, בעדינות המיוחדת שלך גידלת את המשפחה וגם אותי.

לימדת אותי את הדרכים, את השבילים העדינים הרגישים אל הילדים, אל אנשים, אל העולם. שבילים שלא הכרתי בעבר שהיו חסומים בפניי, לא מוכרים לי. את פתחת אותי, לימדת אותי להיות שם ואח"כ דחפת אותי לפעול איתם גם מחוץ לבית כמו שדחפת אותי גם בתחומים אחרים, להאיר לבבות שבורים ונדכאים.

תראי את ילדייך, נכדייך כולם מחכים לך, מחכים לשובך הביתה לאמא שהיית לסבתא שהיית עד לפני שבוע ימים.

ספר תהילים בידי, אני קורא פרק ועוד פרק. בשקט. רק שפתותיי נעות איש לא שומע איש לא רואה. לחיי רטובות, עיני דומעות, אינן פוסקות מלדמוע. מחשבותיי נודדות אל מה שהיה אל מה שיהיה.

כאב מפלח את ליבי, דוקר ללא רחם, שפתותי נושאות תפילה ליושב במרומים שיחוס. יוציא מנוד הסבל והכאב וירחם, יעזבה לנפשה להלך בין החיים בשמחה.

לפתע בחלוק לבן ובעיניים עייפות מחוסר שינה היא חולפת על פני, וחוזרת.

נעמדת מולי.

פניה כואבים. היא מרגישה את כאבי, את סערת ליבי. היא ליוותה אותנו שבוע שלם במחלקה הפנימית במקצועיות, במסירות וברגישות גדולה, לרגע לא שכחה שהגוף שהיא מטפלת הוא כלי לנשמה גדולה שבתוכו, לרוח אלוקים שממלאה את כולו...

התיישבה לידי ושתקה, גם אני.

דמעותיי מלאו את גרוני, מילותיי נעתקו מפי.

אני מבינה שקשה לך מאוד דיברה בקול חלש כלוחשת סוד, מקווה שאישתך תבריא במהרה ותחזרו הביתה חזקים.

קיבלתי ממך השבוע שיעור בזוגיות אמיתית. אני לא מפסיקה להתפעל מהמסירות שלך לאשתך, מהרגישות שלך כלפיה שראיתי במחלקה במהלך השבוע שאתם כאן, למרות המקרה הקשה והמורכב איתו אתה מתמודד.

רציתי להודות לה אבל קולי בגד בי הוא לא נשמע, היא שמעה את בכיי החרישי. נשארה לשבת, חיכתה בסבלנות, היה לה את כל הזמן עבורי, נרגעתי מעט.

אני רוצה להודות לך שעצרת והתיישבת לצידי כעת, שראית אותי.

אני רוצה להודות לך על העבודה המקצועית שלך ושל כל אנשי הצוות.

יותר מכל אני רוצה להודות לך על המסירות והרגישות שלך ששבתה את ליבי כשטיפלת באישתי במשמרות שלך.

תדעי לך שהיחס הזה מקל מעט על השהיה במקום הזה שאנחנו כל כך לא רוצים להיות בו.

תודה על הלב שלך שאנחנו החולים ובני המשפחה מרגישים אותו.

תודה על הלב של כל אנשי הצוות במחלקה שעובדים קשה ונותנים את כל מה שהם יכולים לטובת החולים והמשפחות תמסרי להם את הדברים בשמי.

היא שתקה, התקשתה לקום, דמעה קטנה הרטיבה את לחייה, המתינה מעט, ואז קמה לאיטה, ברכה אותי לשלום ובחלוק הלבן שלה פנתה למחלקה להמשיך במלאכת הקודש שלה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו