זה היה באחר-הצהריים. נר רביעי של חנוכה. תשס"ז 2006. יצאנו, חבריי ואני – תלמידי ישיבת חב"ד בחולון – להביא את שמחת חנוכה לתושבי העיר. להעניק חנוכייה ונרות למי שאין, לכבד בסופגנייה עתירת קלוריות ולרקוד קצת לכבוד החג.
ואז זה קרה! בשורת איוב ניתכה על ראשנו ללא הכנה.
עמיתנו, בחורים מישיבת חב"ד, שהיו בדרכם להביא את שמחת החג למשרתי בסיס צוקי עובדה, עברו תאונה קשה. רכב מסוג טרנזיט בו נסעו התהפך לתעלה. יש הרוגים. בום! חושך!
מצב הרוח התאדה בשניות. אנו עצמנו, בדרך לאותה המשימה בגזרה אחרת, וחברינו - נהרגו בדרך לשמח את חיילי צה''ל.
דקות לאחר מכן כבר הגיעו פרטים נוספים. יש שלושה הרוגים! החמישה הנוספים פצועים קל עד בינוני.
יוני ביטון (17), מוישי גולן (17) ולוי הענדל (14) הם קורבנות התאונה הארורה הזו. את מוישי ויוני הכרתי היטב למדו שנה מתחתיי בישיבה.
לאן מתקדמים מכאן? מה עושים עכשיו? נלך לרקוד בחולון כשחברינו עדיין לא נקברו? נחזל"ש הכל ונשקע בתוגה?
מתחילות לעלות שאלות. מה? איך? למה? איה הבטחת התלמוד (קידושין לט.) "שלוחי מצווה אינם ניזוקין"? איך יתכן שדווקא בחורי ישיבה שהתנדבו להקדיש את החופש שלהם בכדי לשמח את חיילי צה"ל, דווקא הם נהרגים? בתאונה?
אין זמן לשאלות. צריכים לקבל החלטה זריזה. מתפתח דיון קצר. דמותם של מוישי החייכן ושל יוני השקדן צפו לנגד עינינו, ולנו אין ספק מה הם מצווים מאיתנו לעשות כעת.
יצאנו. המוח מתקשה לעכל ומסרב לשכוח. והלב בוכה. אנחנו ממשיכים 'במסלול' מחלקים את הסופגניות, מדליקים נרות, עושים ריקוד וממשיכים לנקודה הבאה.
התמונה הבאה בראשי היא מהלוויה קורעת הלב בירושלים. אלפי אנשים, בצידי הדרכים הרכבים עם חנוכיות דלוקות עליהם. מסביב ובלב – חושך אפילה.
תשרי תש"פ.
אני מתחיל את תפקידי כרב בית הספר להגנת הגבולות. פוגש בחברי הרב שניאור נבון, מחנך דגול מצפת ואחד מניצולי התאונה. ומציע לו להגיע לטקס הדלקת הנרות בבה"ץ המתקיים מידי שנה (גם) לציון התאונה הקשה.
הרב שניאור מסכים, סגן הרב חננאל רוזנבאום – רב בהל"ץ נכנס לתמונה. השבוע ביום שני, מגיע הרב שניאור לבהל"ץ. בנאום מרגש מאוד, הוא משחזר את פרטי התאונה, את התיירת ההמומה שמגישה לו עזרה והוא אומר לה Happy Chanukah, את הצוות השני של הבחורים שקיבלו את הבשורה והמשיכו במסלול בכדי לא לפגוע בשמחת החיילים בנקודות הבאות, והוא מסכם עם המסר הבא, החשוב והנוגע לכולנו: "אחרי השאלה – למה? מגיעה השאלה החשובה מה אני עושה עם זה?"
יש בחיים רגעי משבר. יש מצבים של חושך. חג החנוכה מתווה את הדרך ומראה את הכיוון. נרות החנוכה מספרים את הסיפור.
מיעוט מספרי של לוחמי גרילה, דלי אמצעים ובלתי מאומנים, יוצאים למלחמה שנראית אבודה מראש. אך הם נחושים, הם מתעקשים וגם כשמאבדים בקרב את אחיהם שנמחץ תחת פיל מלחמה יווני, הם ממשיכים בעוז אל הניצחון.
נרות החנוכה מזכירים לנו – את החושך אין מגרשים במקלות. מדליקים אור והוא מתפוגג. לאט ובעקביות, עוד נר עוד אור. בהתמדה. יום אחרי יום. ממשיכים בעוז, חותרים קדימה ומגלים שדווקא ברקע של החושך, אור הנרות בוהק יותר.
בעייני, יש כאן סגירת מעגל כפולה. הן ידידי הרב שניאור נבון שחזר לגזרה, שב לבסיס אליו היה בדרך טרם התאונה, השלים את המשימה, שימח את חיילי בהל"ץ ונשא בפניהם דברים מרגשים, מלאי אור, מסר אופטימי והשראה. והן העובדה שכיום אני משמש כרב צבאי בקבע בבסיס סמוך, ממשיך הלכה למעשה את ההתעוררות הנגרמת מ'הדלקת הנרות' ומלבה את הניצוצות שהייתי מדליק בתור בחור ישיבות חב"ד.
כעת, באמצעות עבודה קבועה, עקבית וסדורה במהלך כל השנה במתן שירותי דת ומעטפת רוחנית ותורנית לחיילים וחיילות, שיעורי תורה, ימי ישיבה ושיחות סביב מעגל השנה בדרכה הייחודית של הרבנות הצבאית.
חנוכה שמח, מלא באור ואך בשורות טובות ומשמחות.