אורי אורבך
אורי אורבךצילום: פלאש 90

להפוך תהליך למהלך


בימי פריימריז והרכבת רשימות רואה כל מועמד את מירוצו שלו כחזות הכול. אבל הפריימריז יחלפו, הבחירות יעברו, "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ".

לאן הציונות הדתית הפוליטית רוצה להגיע בעשור הקרוב הנראה לעין? לא שניים או ארבעה מנדטים בהכרח יעשו את השינוי.

דווקא בימים לחוצים של מירוץ אישי ומפלגתי מואץ, אני מציע לעצור ולו לרגע, ולהתבונן בתהליכים העוברים מזה דור על החברה שלנו. הנה כמה תופעות שלכאורה אינן קשורות, אבל בעיני יש קו ברור ביניהן.

ראו כיצד בצד ישיבות ההסדר הקלאסיות צמחו והצליחו המכינות הקדם צבאיות, ראו את תופעת המדרשות לבנות ואת עליית המגמה של שירות הבנות בצבא; ראו כיצד בנים ובנות רבים הולכים לצופים הדתיים ולא רק לבני עקיבא, או לבתי הספר המשלבים. ראו את כניסתם של אלפי דתיים לצבא, לתקשורת, לאקדמיה ולכלכלה. ראו את צמיחת העיתונות "המגזרית".

מה משותף לכל אלו ולעוד רבים אחרים? הציבור הדתי לאומי נפתח, מתרחב, מגיע לעוד מחוזות שבעבר לא נגע בהם כמעט. מאז פריצת גוש אמונים ובמרכזו בוגרי בני עקיבא ומרכז הרב, התרחבה ההגדרה של הציבור היקר שלנו. גם ביישובים ביו"ש דומים הרגלי החיים לאלו של הבורגנות בעיר הגדולה. ציבור ענק כבר לא רוצה רק להסתגר ולהגביה את החומות, אלא חש באופן טבעי ובריא שהוא בשל להנהיג, שהוא יכול לצאת מגבולות הגזרה והמגזר.

אלו לא בהכרח תהליכים של חילון - אם כי גם תופעה מדאיגה זו בהחלט קיימת - אלא של ביטחון עצמי. אלו תהליכים.

אבל תהליכים חברתיים לא מבשילים אם הם לא מלווים במהלך, במעשה פוליטי המאגד אותם. המהלך שהובלנו לפני שנתיים וחצי בבית היהודי הצליח לתעל ולאגד את כל התהליכים והקבוצות השונות לתוך נהר שוצף אחד שממנו פרצה אנרגיה שתוצאתה 12 מנדטים.

פריימריז הם מהלך, הצטרפותו הסוחפת והובלתו המוצלחת של נפתלי בנט הן מהלך, כניסה לממשלה או פרישה ממנה הן מהלכים.

30 שנה ויותר מאז פריצת גוש אמונים לא אירע מהלך פוליטי שייתן ביטוי לרוב הכוחות הפועלים בציונות הדתית. אז לאן אנחנו רוצים להגיע? להנהגה של אנשים דתיים ואוהבי תורה הרואים את טובת עמם מתוך מקורות של תורה ואהבת השם, להנהגה של שותפות ולא של סתגרנות, יחד עם חילונים ומסורתיים שמצטרפים ומביעים אמון בעקרונות היסוד של הציונות הדתית.

אני סבור שבעשור הקרוב צריך להתחיל להביא לידי ביטוי מניפה רחבה יותר של פעולותיו המגוונות של הציבור שלנו. הגרעינים התורניים המפוארים שלנו יגבשו גישה חברתית בעקבות פעילותם הענפה והמבורכת בערי השדה; נצטרך לבנות משנה חברתית וכלכלית מגובשת יותר, לא להתרכז רק בנושאים הדתיים, המדיניים וההתיישבותיים, אלא לנסות לפעול פוליטית, כקבוצה, למען תיקון החברה הישראלית כולה.

אנחנו כבר קרובים לכך, אבל בכל זאת רחוקים. תמיד נמשכים לנושאים מושכי הכותרות, העניינים שמגדירים אותנו כ"דתיים בלבד" או כ"ימניים בלבד". אני חולם שיום אחד ניצור משבר קואליציוני בגלל מפעלים בסכנת סגירה, בגלל מדיניות הבריאות, בגלל מחסור בתקציבים לזקנים או לילדים. "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת". הבתים שלנו מלאים חסד, אבל התהליך הזה עדיין לא הבשיל למהלך פוליטי. אני סבור שהעניינים החברתיים יצטרפו לתהליכים האחרים שתיארתי כאן בקצרה.

עיקרו של דבר, עלינו לשאוף לגדולות. העשור או השניים הקרובים הם בעזרת השם הזמן שלנו. של תפיסת מקומנו כמובילים בהנהגה ככוח אמוני ציבורי שיש לו אמירה בכל תחום מחיי עמנו וארצנו.

האם נדע להרים את משא עמנו? האם נבין כי כל הכוחות בציונות הדתית, מהר המור ועד הציבור הליברלי ביותר, חייבים לשאת את העול הזה? עלינו לקחת אחריות מתוך שותפות עם אחינו החילונים והחרדים. מחכים לנו.

---

מאמרו האחרון של אורי אורבך הוא גם זה החותם את ספר כתביו "דתי נורמלי", שיצא לאור ב"ידיעות ספרים" תשע"ח, 2018