לקראת יום עשרה בטבת שיחול מחר יתקיים היום (שני) במוזיאון לאמנות השואה בהיכל שלמה שבירושלים כנס תחת הכותרת 'אוצרות אבודים' ובו תידון ביזת אוצרות התרבות והרוח היהודיים בתקופת השואה.
בשיחה עם ערוץ 7 מספרת אחת המרצות בכנס, חוקרת האמנות בשואה, אביבה וינטר, על הכנס, שאותו מארגן ארגון 'עמיתים לטיולים', ועל הממצאים אודות הביזה האמנותית הגדולה בהיסטוריה אותה ביצע ממשל הרייך בניצוחו של אדולף היטלר.
האם אכן היה מדובר בשוד אמנות שיטתי, או שמא מדובר במעשים שנעשו תוך כדי מהלכי המלחמה? וינטר קובעת כי אכן מדובר היה בשוד וביזה שיטתיים והיא מוכיחה את הדברים במספר צעדים מובנים שעליהם הורה היטלר:
"מדובר בשוד והחרמה שיטתיים שמאחוריהם עמדה אידאולוגיה ברורה שגיבש היטלר. כבר ב-33' היטלר התחיל באירועי החרמה וביזה. הוא בזז יצירות אמנות שאותן הגדיר ככאלה שנעשו בהשראת יהודים ובולשביקים, הוא הציג בברלין את 'תערוכת האמנות המנוונת'. המטרה היתה להראות את מה שהוא הגדיר כאמנות מנוונת על אף שהיה מדובר באוונגרד של התקופה. הוא טען שצריך לייצר אמנות ארית שתעביר את המסרים שבהם רצה".
וינטר מסכימה לתחושה ששימור אמנות שבעיניו נעשית בהשראה יהודית לא יכולה להתיישב עם הרצון להשמיד כל זכר לעם היהודי. "לכאורה זה אבסודרד אבל הוא יצר את התערוכה הזו שהסתובבה ברחבי גרמניה כדי להראות את האמנות שצריך לשלול".
"רוב האמנים ברחו ברובם לניו יורק והיצירות שלהם נשדדו. בשנת 1938 הוא תכנן הקמת בירת אמנות בעיר הולדתו. בהנחייתו הוקם מודל תלת מימדי בגודל חדר ענק ובו תכננו איפה כל יצירה תוצב. הוקמה גם ועדה לתכנון העיר הזו. השלב הבא היה החרמת יצירות ומכירתן במכירות פומביות בשווייץ. מדובר היה בשנים שלפני פרוץ המלחמה ובשווייץ לא שאלו מאיפה הגיעו היצירות. הקונים הגיעו מארה"ב ולא שאלו דבר על מקור היצירות. אגב, רוב הרוכשים היו יהודים אמריקאים שלא ידעו שהכספים שבהם נרכשו היצירות שימשו את הנאצים".
השלב הנוסף בתכניתו של היטלר היה הקמת יחידות צבאיות לביזת יצירות האמנות. "הוקמו 3 יחידות כאלה והן קיבלו משימות מפורטות, להגיע לגלריות שבבעלות יהודית, לבתים יהודיים ולמוזיאונים גדולים כמו הלובר בפריז עם רשימות מפורטות של יצירות כשהמטרה הייתה להחרים ולגנוב אותם. היחידות הגיעו והורידו פיזית תמונות מהקירות, הניחו בארגזים ושינעו אותן לגרמניה. מדובר במיליוני פריטים. בשלב מסוים הצטברה כמות גדולה והם נאלצו להחביא אותן בכנסיות ובמכרות מלח. זהו שוד האמנות הגדול בהיסטוריה. נשדדו 33 אחוזים מכלל יצירות האמנות בעולם".
בדבריה מדגישה וינטר כי השוד לא התמקד בגנבת יצירות של יוצרים יהודים אלא ביצירות שהוחזקו בידי יהודים במוזיאונים בגלריות ובבתים פרטיים. "היטלר רצה להשתלט על כל תרבות המערב ולרמוס את הגאווה הלאומית של כל מדינות אירופה".
במסגרת מסע הביזה ניסו שלוחיו של היטלר להניח את ידם גם על המונה ליזה ואולם "אוצרי המוזיאון הצילו את המונה ליזה על ידי שחתכו בסכיני גילוח את היצירה מהמסגרת והחביאו אותה. הם העבירו אותה בין חמישה מקומות שונים כשהיחידות הנאציות מנסות להתחקות אחרי התמונה במעקב ממוקד".
יצירה נוספת שמיקדה אליה תשומת לב מיוחדת מצידם של שלוחי היטלר היא דווקא יצירה יהודית, הגדת סרייבו שבספריה הלאומית בסרייבו. "גם לשם נשלחו חיילי ס.ס. כדי לגנוב את ההגדה שיש בה דפים מאוירים ועלי זהב. הספרן שם שיקר לנאצים שדרשו ממנו את ההגדה. הוא טען שהגיעו חיילי ס.ס. אחרים קודם לכן והוא נתן אותה להם. למעשה הוא החביא את ההגדה אצל מוסלמים והנאצים לא שיערו שההגדה תהיה שם, בכפר מוסלמי נידח".
המקרה המוכר של 'האישה בזהב', הציור שעל המאבק המשפטי להשבתו הופק סרט מצליח, הוא לדברי וינטר עדות נוספת לאופן בו מוזיאונים דאגו לטשטש את עקבות המקור של היצירות. במקרה זה גם שונה שמה של היצירה ל'האישה בזהב' לשם כך. "כאשר הגיעו חיילי הס.ס. למשפחת בלוך-באוור הם תלשו את היצירה מהקיר והעבירו אותה למוזיאון הלאומי של וינה. הדבר הראשון שהמוזיאון עשה כדי שלא ידעו שזו יצירה שנבזזה היה שינוי שמה ל'האישה בזהב', וכך היא הוצגה עד לפני שנים בודדות ונחשבה לאחת מיצירות המופת שאוסטריה התגאת בהן, עד כדי כך שהיא נקראה 'המונה ליזה של אוסטריה'".
וינטר מעירה כי פרסום הסיפור של 'האישה בזהב' בקולנוע עורר הד תקשורתי והעלה את המודעות להשבת היצירות ליורשים. בעקבות כך החלו תביעות משפטיות להחזרת היצירות ליורשים חוקיים, אך משימה זו היא מסובכת ומורכבת "כי צריך לאתר את היצירות ולאחר מכן להוכיח את השייכות לאותן משפחות יהודיות".
"אנחנו יודעים על הביזה השיטתית הזו כי חיילי בנות הברית, במיוחד האמריקאים, גילו את אותם ארגזים במכרות המלח ובתוכם מיטב יצירות המופת של המערב. הם הבינו שחייבים לנסות להשיב אותם. הבעיה הייתה שלא ידעו לאן להחזיר אותן, כי בעלי היצירות נספו בשואה. לכן הרבה מהיצירות הוחזרו למוזיאונים ולארצות המוצא וכך הן נעלמו, בעיקר כשהמוזיאונים טשטשו ראיות במקום לחפש את הבעלים. כדי למצוא היום מדובר בחקירה מורכבת. הבעיה החמורה יותר היא יצירות שנמכרו לידיים פרטיות בכסף ומבלי מודע שמדובר ביצירה שנשדדה".
בהקשר זה היא מזכירה את אוסף קורנליוס גורליט שכלל למעלה מ-1500 יצירות שנחשפו בעקבות בדיקה אקראית של המכס. "עקבו אחריו ומצאו את היצירות בדירתו הפרטית. הסתבר שאביו היה סוחר אמנות שסחר ביצירות ומכר אותם במכירות פומביות לאחר שכפה על יהודים למכור אותן במחירים מגוחכים".
עוד מעלה וינטר את סיפורה של משפחתו של פרופ' עלי מרצבך שהיו לה נכסים רבים בפריז וארמון פרטי מחוץ לפריז. כאשר בסוף המלחמה הגיעו בני המשפחה למקום הם גילו את הארמון כשהוא מרוקן וכל תכולתו נבזזה על ידי חיילי הס.ס. וינטר מציינת כי בין הציורים היה דיוקנה של הסבתא אותו צייר רנואר. היצירה נמצאת כיום במוזיאון לאמנות בז'נבה. על קירות הארמון המשפחתי נותר רק צילומו של הרצל על מרפסת מלון שלושת המלכים. חיילי הס.ס. חוררו בכדוריהם את הצילום שמוחזק עד היום בידיו של פרופ' מרצבך.
כשנשאלה וינטר אודות הפער הנפשי שבין רצח המוני של בני אדם לבין רגישות לשימת דגש על אמנות, היא מזכירה כי בראשית דרכו היה היטלר אמן מתוסכל. הוא צייר אך לא התקבל לאקדמיה לאמנות בוינה, שם נטען שהציורים שלו מעידים על חוסר כישרון. מאוחר יותר הוא ניסה בשנית להתקבל לאקדמיה לאמנות אך אפילו לא אושר לו לגשת לבחינה. הוא התחיל למכור ציורים קטנים שהיו העתקים של גלויות אך גם המכירות לא עלו יפה. למעט יהודי בשם מורגנשטרן הציורים לא עוררו עניין. האם התסכול האמנותי הזה הפך ברבות הימים לשוד האמנות הגדול בהיסטוריה?