גדלתי ברוסיה, טופחתי בספרות הרוסית הכבירה של המאה התשע עשרה לספירתם. הרומנים והמחזות של טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגנוב, פושקין, גוגול וצ'חוב היוו את מאגר החשיבה הרציניים ביותר של התרבות הרוסית על לאום, יחסים חברתיים, אמנות, פוליטיקה ודת.
הכותב נחשב כנביא חילוני, "מורה החיים". יצירות אמנות ספרותיות שימשו תחליף לטקסטים דתיים. בעוד שהאנטישמיות מופיעה ביצירותיהם של דוסטויבסקי ופושקין, ויצירותיהם של סופרים מפורסמים רוסיים ואירופיים אחרים, לב טולסטוי נמנע במידה רבה מכתיבה על יהודים ברומנים שלו. לאחר שפרסם את "אנה קרנינה", טולסטוי הפך לאובססיבי לנצרות. בחלק ממאמריו הוא מעריץ את היהודים, ואילו באחרים הוא מזלזל ביהדות, מכנה את מצוות התורה, "כללים פרימיטיביים, חסרי משמעות ואכזריים" ובכל זאת, לאחר פוגרום קישינב העקוב מדם באפריל 1903, טולסטוי חתם על מכתב מחאה ברוח אי-האלימות ותרם כתבים שלו לאנתולוגיה שארגן שלום עליכם לזכר קורבנות הפוגרום.
לאורך כל שנות נעורי הייתי שקוע בים עצום של ספרות עולמית (במידה שהשלטונות והצנזורה אפשרו), ממש טיבעתי את עצמי בתרבויות, בפילוסופיות ובדתות הטמאים של הגויים המספקים את הרקע ליצירותיה האמנותיות. באוקיאנוס הגדול והסוער הזה, האיים היחידים ביהדות היו סיפורי שלום עליכם. מי יודע אם לא היו אלה סיפורי היידיש הנפלאים שלו, והעולם היהודי העשיר שצייר, ששתלו את זרעי התשובה האישית שלי?
כמה נעים שרוחו של שלום עליכם ממשיכה בכתיבתו של צבי פישמן שהביא את טוביה החולב לארץ המובטחת להפוך לבנאי חלוץ ולוחם חופש לצד הרב קוק וגיבורי הציונות המודרנית. בניגוד ליצירות מפורסמות מהספרות הרוסית והמערבית, הרומן של פישמן, "קומי אורי!", ספר המשך ל"טוביה בארץ המובטחת", גדוש באהבת ישראל ובאהבת תורה.
בספר החדש, טוביה הופך להיות החלבן של העיר העתיקה. הוא וילדיו, מצטרפים לתנועת המחתרת היהודית כדי להבריח את הבריטים מארץ ישראל. בתיאור מלא דרמה ואידיאולוגיה של תחיית האומה היהודית בארץ ישראל, פישמן משתדל לתקן את הזיוף ההיסטורי שנעשה ע"י סופרי שמאל שהרכיבו ספריית ספרים מלאה ב"היסטוריה מזויפת" – "פייק ניוז". בספרם על הדרמה הציונית, בן גוריון ומפלגת העבודה הם גיבורי בוני המדינה, ואילו ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים, ותנועות המחתרת היהודית, האצ"ל והלח"י, הם הנבלים, שמפריעים ומסכנים כל הזמן את המפעל הציוני.
כהמשך ל"טוביה בארץ המובטחת", הרומן החדש של פישמן משלב הנאה וחינוך באותו הזמן. הדיוקנאות הצבעוניים של פישמן מקימים את הדמויות לחיים, הופכים את השמות שכולנו שמענו עליהם (ושהצעירים יודעים עליהם מעט מאוד - מספיק כדי לעבור בחינות בגרות) לאישים מלאי רגש וחיים. בסגנון המאזן בין מציאות ודמיון היסטוריים, הוא יוצר במיומנות פסיפס מרהיב מנקודת מבט ימנית ודתית ללא עוררין, ומציב את הרב קוק במרכז הסערה, כצינור הרוחני שגילה את האור השמימי שממנו שאבו החלוצים כוחות נסתרים שהם עצמם לא הבחינו בהם.
רומן היסטורי איננו דבר חדש. הסאגה המפורסמת של טולסטוי, "מלחמה ושלום", התרכז סביב פלישת נפוליאן לרוסיה בשנת 1812. את הרומן המוערך, שידוע בריאליזם שלו, השיג טולסטוי באמצעות מחקר אינטנסיבי. הוא ביקר בשדות קרב, וקרא ספרי היסטוריה על מלחמות נפוליאון, כדי ליצור יצירה ספרותית של היסטוריה חיה - דומה מאוד לגישתו של פישמן בטרילוגיה הציונית שלו (ספר שלישי, "שאגת האריה", פורסם באנגלית, ופישמן מקווה שתהיה סאגה בת חמישה כרכים).
אם לשפוט לפי המקורות בסוף הספר, פישמן עשה גם מחקר רב. לדוגמא, הריאליזם של הטבח בחברון בתרפ"ט גורם לקריאה כואבת, שכן המחבר החליט לתאר אירועים בכל זוועתם האיומה. אבל כמו שלום עליכם, גם פישמן, תסריטאי לשעבר בהוליווד, מונע מהסאגה להפוך לספר תיעודי היסטורי-ריאליסטי יבש על ידי שימוש נרחב בדמיונו העשיר וחוש ההומור.
הרב קוק מדגיש את חשיבותה של הספרות היהודית בתקופת הגאולה הלאומית שלנו:
"הספרות תתקדש וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות – הרמת היסוד הרוחנית בעולם בכל עילויו". (אורות התחיה, פ' ל"ז).
ועוד: "רגשי התשובה בכל הוד יפעתם, בכל דכדוכי נפשם היותר עמוקים, מוכרחים להיגלות בספרות, למען ילמד דור התחייה את התשובה בעומק נפש, בתכונה חיה ורעננה, ושב ורפא לו" (אורות התשובה, י"ז,ה').
מעל ומעבר לאופן המשעשע בו "קומי אורי!" מתאר את הדרמה הציונית, הוא מתאר את קונפליקט הדורות, ברמה הלאומית בין היישוב הישן ליישוב החדש, ובמישור המשפחתי, בין טוביה לילדיו ונכדיו. לדוגמא, כאשר נכדתו של טוביה, חני, מחליטה שהיא רוצה ללמוד ספרות חילונית באוניברסיטה העברית החדשה, טוביה עומד בדרכה כמגן המסורת. אנו קוראים בקטע זה מהרומן:
"רוחל ונחמן כותבים שאת מתכננת ללמוד באוניברסיטה העברית, זה נכון?" טוביה שאל.
"האם זאת עבירה גדולה כל כך?" חני החזירה בשאלה.
"את רוצה שאמך ואביך, מוטל, יתהפכו בקברם?" הוא שאל בבוטות.
אף שחני הייתה מוכנה לגרוע מכל, הייתה הערתו של סבה כמו חץ משוח ברעל.
"אוי, זיידע, פחדתי שתגיד משהו כזה. קיוויתי שלא תהיה כמו כל האחרים."
"לא ארשה זאת," הוא חרץ.
"אם כך, אצא מביתך ואמצא לי דירה משלי," היא קבעה.
טוביה נרתע. לצאת מביתו? לחפש דירה משלה? האם זה יתכן? איזה מין יצור פרא גידל, הוא תהה.
"אבל, אבל..." חיפש בכבדות אחר המילים הנכונות.
"מסורת!" אמרה במקומו, יודעת מה הוא רוצה לומר. "מסורת זה טוב, זיידע, אבל זה לא הכול."
טוביה עיווה את פניו. הנערה הסרבנית הייתה כמו דלי מלא בחלב חמוץ. נכדתו עזת המצח וודאי ירשה את טבעה העקשן מגולדה, בטח לא ממנו.
"מסורת!" קרא לבסוף, אך עכשיו משהוציא את המילה מתוך פיו, איבדה ההצהרה מכוחה הרגיל.
"אתה לא זוכר איך דודה הוד’ל ברחה עם פרצ'יק אהרונוב ואיך דודה חוה סירבה לוותר על חבדקה כשאיימת לסלק אותה מהבית? לנשים יש דעה משל עצמן בימים שלנו."
טוביה השתתק בעוגמה. יש משהו בדבריה של הנערה. הוא השתמש בכל השידולים והקללות שהכיר כדי לשכנע את שתי בנותיו המאוהבות לעזוב את הרומיאו שלהן, אבל 'גיי סטראשען די גאנדז' – לך תאיים על אווז שלא יגעגע.
"אם את רוצה ללמוד ספרות, אקנה לך את כל הספרים שתרצי ותוכלי ללמוד בבית."
"אוי, זיידע. ממה כולכם מפחדים? אתה לא זוכר איך היית מספר לנו סיפורים? מה הבעיה בספרות?"
"סיפרתי לכם סיפורים מהתנ"ך," השיב טוביה, מחזיר לעצמו את שלוותו. ככלות הכול, הוא הזיידע והיא האייניקל – הנכדה – לא להפך.
"מלמדים תנ"ך באוניברסיטה," היא יידעה אותו. "אולי אלמד גם קורס לתנ"ך."
"מלמדים אנשים צעירים לבקר את כתבי הקודש," הוא קרא, מרים את קולו. הוא הסב את ראשו וירק על הקרקע. "אפיקורסות!"
"שלום עליכם היה אפיקורס?" היא שאלה אותו. "הוא לא הסופר האהוב עליך? הוא סיפר סיפורים. למיטב הבנתי, אין כל רע בלימוד ספרות."
"אסור לבקר במקומות מפגש של מבזי הדת ולהתרועע עם אנשים שהשליכו מעליהם עול תורה."
"גם אנשים דתיים לומדים באוניברסיטה. חוץ מזה, לא כל האנשים החילונים הם רשעים."
"מי שישן עם כלבים, מתעורר עם פרעושים," ענה טוביה בפתגם באידיש. הרב קוק וודאי לא היה מרוצה מהתבטאות כזו, אבל הוא לא הרב קוק.
גם הנערה ידעה אידיש. "מיט חניק קענען כאפן מער פליעס ווי מיט עסיק," הזכירה לסבה. "אפשר לתפוס יותר זבובים עם דבש מאשר עם חומץ."
הטיעונים הלכו ואזלו מאמתחתו של טוביה.
"אם את אוהבת את הזיידע הזקן שלך, לא תעשי דבר משוגנע כזה," אמר, מפציר בה בקול חלקלק כמו שמאלץ.
"אוי, סבא," היא נאנחה. "אני אוהבת ומעריכה אותך הכי בעולם, אבל אפשר לאהוב מישהו ועדיין להיות אדם נפרד לעצמך."
"אדם לעצמך?" הוא נזעק. "מה זאת אומרת? נראה לך שאני חלבן כי זה חלום חיי? את חושבת שאני נהנה לבלות את הימים שלי בחברת סוס או פרדה? חוץ מהברון רוטשילד, אולי, בחיים עושים מה שצריך לעשות – לא מה שרוצים."
"עזבנו את אנטבקה. דברים השתנו," היא התעקשה.
"הבל הבלים אמר קהלת," הוא ציטט. "אין חדש תחת השמש."
"עת הזמיר הגיע," השיבה בפסוק משלה מתוך שיר השירים.
"אוניברסיטה שמוניברסיטה," קרא טוביה, מתרומם על רגליו. "המוסד הזה טרייף!"
"הרב קוק נתן לו את ברכתו."
"לא, לנשים לא! אישה שייכת לבית!"
חני נעמדה לצדו. היא זקפה את גבה עד שכמעט הגיעה לגובהו. היא הרגישה כעס, אך כיצד תוכל לכעוס על האדם האהוב עליה ביותר בעולם? "אוי זיידע, זיידע," היא אמרה ביבבה, מושיטה את ידיה לאחוז בידיו.
טוביה הרגיש שכעסו מתפוגג כמו דחליל בסופת טורנדו. לבו הפך לחמאה, בדיוק כמו שקרה עם חוה והוד’ל.
"היא ילדה טובה," שמע את גולדה אומרת ממקום מנוחתה בשמי ירושלים. "אהוב אותה, טוביה, ובטח בה' שהכול יסתדר. גם זו לטובה, טוביה שלי, גם זו לטובה....