נכון – לא פופולרי במיוחד, כי הכותרות מתמקדות בנשים שלמדו וסיימו ש"ס.
אני לא סיימתי ש"ס. שלושה מבני סיימו השבוע ש"ס במסגרת הדף היומי. הצטרפו לבעלי שסיים 3 פעמים ואבי שסיים בפעם החמישית.
ובכל זאת למה התרגשתי? על מה השמחה? על מה הדמעות שעלו בעיני?
לא היתה לי תשובה אפילו לעצמי - עד הדלקת נרות בליל שבת. בתפילה לאחר ההדלקה אני מפנימה את המשפט: "וזכנו לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה'... ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים". זכיתי. אני וכל האימהות של מסיימי הש"ס – זכינו שתפילתנו התקבלה. לא כל יום אנחנו חוות סיום טקס המעיד על לימוד לשם לימוד, ללא תעודות, תארים או קידום. בנים שלומדים תורה לשמה – "בה' דבקים".
ותפילה זו מתרכזת בזכותינו לגדל בנים לתורה – לא לימוד תורה שלי, לא סיום ש"ס שלי– הכל שלהם. אני "רק" צריכה לחנך ולהתפלל לה'.
ולחנך למה? להתמדה בלימוד תורה – גם בזמן שמירות בצבא, גם כשקשה אחרי יום עבודה להחזיק ראש, גם כשיש אשה וילדים בבית שהיו שמחים לעוד שעה עם אבא. ולהתמיד כשקשה להבין את הסוגיה בגמרא כי לא היית הכי גאון בלימודים, ולא היית "למדן" גדול בתורה.
המאמץ להמשיך וללמוד הוא החשוב. וכמו ששמעתי מהרב וידר ראש ישיבת הכותל בסיום של בני, "אשרי מי שגדֵל בתורה" – לא "גדול" אלא " גדֵל " – הולך וגדל.
וכך טיפה ועוד טיפה, דף ועוד דף - הופכים לבאר מים חיים ממנו שואבים ומושפעים כל המשפחה. וכהמשך לחנוכה - מגיעה חגיגה כזו המבליטה שיש הרבה אורות קטנים, המצטרפים לאור אחד גדול, ממש "מאירים את העולם בתורה". שרשרת הדורות לא נפסקת, והתורה עוברת הלאה והלאה.
אני עומדת בהיכל של ישיבת הכותל ב"סיום", מביטה מעבר לחלון, מעבר לכותל המערבי – הישר להר הבית. ומוסיפה תפילה "והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד, והאר פניך ונושעה". אמן.