מרצ הכריזה כי היא מתכוונת להקים מפלגה סוציאל- דמוקרטית רחבה שתהווה אלטרנטיבה למפלגת העבודה, מיד לאחר הבחירות.
ההכרזה נאמרה במהלך כנס בחירות של מרצ שנערך בנמל תל אביב בנוכחות של כאלף אנשים. בין משתתפי הכנס היה אחד ממצביעי מרצ הסופר עמוס עוז.
עוז ודוד גרוסמן אף הוא סופר מתומכי מרצ, ערכו השבוע חשבון נפש בראיון שהתפרסם ב"הארץ", בהשפעותיו של תהליך אוסלו על מדינת ישראל ועל דרכו של השמאל בעקבות כשלון אוסלו.
גרוסמן משתף את קוראי המאמר בתחושתו כמי שהגורל היהודי "סוגר עליו". "התחושה שלי", אומר גרוסמן, "היא שמאז החלה האינתיפאדה ובעקבותיה הגל האנטישמי וההתקפות על ישראל בעולם, משהו השתנה בנו. אני חושב שהישראלי המודרני בן גילי, שכבר חשב שהוא בינלאומי, שהוא אוניברסלי, שהוא מרושת באינטרנט ויש לו צלחות ולוויין התחיל פתאום להרגיש איך החלק הטרגי של הגורל היהודי סוגר עליו שוב. פתאום הוא נלכד בתוך דבר שהוא חשב שכבר אינו קיים".
עוז התייחס לכך שהשמאל הישראלי רואה במדינת ישראל "מדינה על תנאי". "חוץ מישראל אין היום אף מדינה בעולם שקיומה הוא על תנאי. לישראל אומרים אם תנהגי ככה וככה, יש לך זכות קיום. אם לא – אין לך זכות קיום וכל הענין היה מקח טעות. התנהגות טובה – תחיו. התנהגות לא טובה – תפורקו. איש לא אמר זאת על גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה".
עוד מוסיף עוז, "אבל מה שמפחיד אותי במיוחד הוא באיזו מידה ישראלים רבים בשמאל האינטליגנטי הנאור ושוחר השלום הפנימו את הגישה הזאת. גם הם רואים היום בישראל מדינה על תנאי, מדינה שזהות קיומה תלוי בהתנהגותה. ואז אתה מוצא בתל אביב אנשים המתנגדים לעונש מוות לרוצחים סדרתיים ומתנגדים לעונש מוות לאנשים ומתנגדים לעונש מוות לאנסים ומתנגדים לעונש מוות למחבלים, אבל תומכים בעונש מוות למדינה שלא מתנהגת יפה".
עוז מוסיף כי אין כיום מקום בעולם שניתן לראות בו שנאה עמוקה של כמו זו של האינטליגנציה הישראלית כלפי העם בישראל והוויתו.
"בתקופת הזוועות שצרפת עשתה באלג'יר האינטליגנציה הצרפתית היתה מרת נפש. כך גם האינטליגנציה האמריקנית בזמן מלחמת וייטנאם. ואולם בשום מקום לא ראיתי את שאני רואה כאן: מידה כזו של שנאה להוויה העצמית כולה. לא לשלטון, להוויה העצמית כולה. אצל חלק מהאינטליגנציה הישראלית הרדיקלית אני רואה היום שנאה שאינה רק שנאה לדתיים, למתנחלים, לימין, ללאומנים. אני רואה שנאה גורפת לארכיטקטורה, למוסיקה, לשירי העם, לזכרונות, לכל. לרחובות שבהם אנשים הולכים. לאוטובוסים שבהם אנשים נוסעים".
גרוסמן מציין כי הלינץ' ברמאללה היווה לדידו נקודת שבר ותפנית בה הבין כי מדינת ישראל לא התקבלה על ידי הערבים. "לפעמים אני אומר לעצמי שמע, אין שום סיכוי. בכמה וכמה מובנים אין שום סיכוי. אני מסתכל על המפה של ישראל הקטנה שאפילו אי אפשר לכתוב עליה את שמה, שצרך לזרוק כמה אותיות משמה לים כדי שאפשר יהיה לכתוב אותו וכל מי שמקיף אותה.
הפונדמנטליזם שבוער שם. חוסר הדמוקרטיה במדינות ערב. העובדה שבמזרח התיכון לא באמת קיבלו אותנו".
עוד מוסיף גרוסמן כי "באופן כללי השמאל נכשל אבל זה כשלון שאני גאה להיות חלק ממנו. מי שהלך לענין של אוסלו ידע שהוא שוכב על הגדר. שקשה מאד לפתור סכסוך של מאה שנים באבחה אחת".
"שתי טעויות יסוד היו לשמאל", הוא מציין "אמונה גדולה מידי ברציונליות, כמעט אידיאליזציה של הרציונליות ואיזה ליקוי בסיסי בהערכת הכוח. נדמה לי שבמובן הזה בימין יש אינסטינקט יותר בריא בנוגע לכוח ובנוגע לחשיבותו של כוח ההרתעה. זה החיוני באזור הכוחני האלים והפונדמנטליסטי שבו אנו חיים".
עוז מסכם את לקחיו מתהליך אוסלו ואומר "שלושה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים נוסד הועד לשלום ובטחון. הרעיון של שתי מדינות. אני ואחרים טענו שאם נלך בדרך הזו שאנו מציעים יהיה שלום בינינו לבין הפלשתינים. למעלה משלושים שנים טענתי את הטענה הזו. היום אני לא טוען אותה עוד. אני עדיין אומר שחייבים להקים שתי מדינות אבל אני לא בטוח שזה יביא שלום. במקרה הטוב זה יביא שלום, במקרה הרע זה יגרום לכך שבמקום להלחם שתי מלחמות שבאחת מהן איננו צודקים נלחם מלחמה אחת שבה אנו צודקים לגמרי".
עוז מוסיף כי הניח שאם יציעו לערביי הרש"פ מה שהציע להם אהוד ברק בקמפ דיויד הם ישיבו בהצעה נגדית "לא העליתי על דעתי, אני מודה, שהצעה לפתרון של שתי מדינות ושתי בירות והחזרת 92 או 95 או 97 אחוזים מהשטח תשמש כהדק לגל של מלחמה נגדנו. הדבר הזה גרם לי לזעזוע עמוק".
גרוסמן מציין כי "שלום" עם ערפאת אין בכוחו לחסל את הטרור "אני מפוכח: גם אם יהיה שלום עם ערפאת הטרור לא לגמרי יחדל. הטרור יימשך עוד הרבה מאד שנים עד שלאט לאט, מתוך רקמת החיים, הוא בסופו של דבר ידעך. זה יקרה בעוד הרבה מאד שנים, לאו דוקא בחיינו שלנו".
ההכרזה נאמרה במהלך כנס בחירות של מרצ שנערך בנמל תל אביב בנוכחות של כאלף אנשים. בין משתתפי הכנס היה אחד ממצביעי מרצ הסופר עמוס עוז.
עוז ודוד גרוסמן אף הוא סופר מתומכי מרצ, ערכו השבוע חשבון נפש בראיון שהתפרסם ב"הארץ", בהשפעותיו של תהליך אוסלו על מדינת ישראל ועל דרכו של השמאל בעקבות כשלון אוסלו.
גרוסמן משתף את קוראי המאמר בתחושתו כמי שהגורל היהודי "סוגר עליו". "התחושה שלי", אומר גרוסמן, "היא שמאז החלה האינתיפאדה ובעקבותיה הגל האנטישמי וההתקפות על ישראל בעולם, משהו השתנה בנו. אני חושב שהישראלי המודרני בן גילי, שכבר חשב שהוא בינלאומי, שהוא אוניברסלי, שהוא מרושת באינטרנט ויש לו צלחות ולוויין התחיל פתאום להרגיש איך החלק הטרגי של הגורל היהודי סוגר עליו שוב. פתאום הוא נלכד בתוך דבר שהוא חשב שכבר אינו קיים".
עוז התייחס לכך שהשמאל הישראלי רואה במדינת ישראל "מדינה על תנאי". "חוץ מישראל אין היום אף מדינה בעולם שקיומה הוא על תנאי. לישראל אומרים אם תנהגי ככה וככה, יש לך זכות קיום. אם לא – אין לך זכות קיום וכל הענין היה מקח טעות. התנהגות טובה – תחיו. התנהגות לא טובה – תפורקו. איש לא אמר זאת על גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה".
עוד מוסיף עוז, "אבל מה שמפחיד אותי במיוחד הוא באיזו מידה ישראלים רבים בשמאל האינטליגנטי הנאור ושוחר השלום הפנימו את הגישה הזאת. גם הם רואים היום בישראל מדינה על תנאי, מדינה שזהות קיומה תלוי בהתנהגותה. ואז אתה מוצא בתל אביב אנשים המתנגדים לעונש מוות לרוצחים סדרתיים ומתנגדים לעונש מוות לאנשים ומתנגדים לעונש מוות לאנסים ומתנגדים לעונש מוות למחבלים, אבל תומכים בעונש מוות למדינה שלא מתנהגת יפה".
עוז מוסיף כי אין כיום מקום בעולם שניתן לראות בו שנאה עמוקה של כמו זו של האינטליגנציה הישראלית כלפי העם בישראל והוויתו.
"בתקופת הזוועות שצרפת עשתה באלג'יר האינטליגנציה הצרפתית היתה מרת נפש. כך גם האינטליגנציה האמריקנית בזמן מלחמת וייטנאם. ואולם בשום מקום לא ראיתי את שאני רואה כאן: מידה כזו של שנאה להוויה העצמית כולה. לא לשלטון, להוויה העצמית כולה. אצל חלק מהאינטליגנציה הישראלית הרדיקלית אני רואה היום שנאה שאינה רק שנאה לדתיים, למתנחלים, לימין, ללאומנים. אני רואה שנאה גורפת לארכיטקטורה, למוסיקה, לשירי העם, לזכרונות, לכל. לרחובות שבהם אנשים הולכים. לאוטובוסים שבהם אנשים נוסעים".
גרוסמן מציין כי הלינץ' ברמאללה היווה לדידו נקודת שבר ותפנית בה הבין כי מדינת ישראל לא התקבלה על ידי הערבים. "לפעמים אני אומר לעצמי שמע, אין שום סיכוי. בכמה וכמה מובנים אין שום סיכוי. אני מסתכל על המפה של ישראל הקטנה שאפילו אי אפשר לכתוב עליה את שמה, שצרך לזרוק כמה אותיות משמה לים כדי שאפשר יהיה לכתוב אותו וכל מי שמקיף אותה.
הפונדמנטליזם שבוער שם. חוסר הדמוקרטיה במדינות ערב. העובדה שבמזרח התיכון לא באמת קיבלו אותנו".
עוד מוסיף גרוסמן כי "באופן כללי השמאל נכשל אבל זה כשלון שאני גאה להיות חלק ממנו. מי שהלך לענין של אוסלו ידע שהוא שוכב על הגדר. שקשה מאד לפתור סכסוך של מאה שנים באבחה אחת".
"שתי טעויות יסוד היו לשמאל", הוא מציין "אמונה גדולה מידי ברציונליות, כמעט אידיאליזציה של הרציונליות ואיזה ליקוי בסיסי בהערכת הכוח. נדמה לי שבמובן הזה בימין יש אינסטינקט יותר בריא בנוגע לכוח ובנוגע לחשיבותו של כוח ההרתעה. זה החיוני באזור הכוחני האלים והפונדמנטליסטי שבו אנו חיים".
עוז מסכם את לקחיו מתהליך אוסלו ואומר "שלושה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים נוסד הועד לשלום ובטחון. הרעיון של שתי מדינות. אני ואחרים טענו שאם נלך בדרך הזו שאנו מציעים יהיה שלום בינינו לבין הפלשתינים. למעלה משלושים שנים טענתי את הטענה הזו. היום אני לא טוען אותה עוד. אני עדיין אומר שחייבים להקים שתי מדינות אבל אני לא בטוח שזה יביא שלום. במקרה הטוב זה יביא שלום, במקרה הרע זה יגרום לכך שבמקום להלחם שתי מלחמות שבאחת מהן איננו צודקים נלחם מלחמה אחת שבה אנו צודקים לגמרי".
עוז מוסיף כי הניח שאם יציעו לערביי הרש"פ מה שהציע להם אהוד ברק בקמפ דיויד הם ישיבו בהצעה נגדית "לא העליתי על דעתי, אני מודה, שהצעה לפתרון של שתי מדינות ושתי בירות והחזרת 92 או 95 או 97 אחוזים מהשטח תשמש כהדק לגל של מלחמה נגדנו. הדבר הזה גרם לי לזעזוע עמוק".
גרוסמן מציין כי "שלום" עם ערפאת אין בכוחו לחסל את הטרור "אני מפוכח: גם אם יהיה שלום עם ערפאת הטרור לא לגמרי יחדל. הטרור יימשך עוד הרבה מאד שנים עד שלאט לאט, מתוך רקמת החיים, הוא בסופו של דבר ידעך. זה יקרה בעוד הרבה מאד שנים, לאו דוקא בחיינו שלנו".